מבוא
עם היוצא למלחמה כנגד עם אחר נדרש לכללים ועקרונות מלחמה על מנת להצליח. לאורך השנים הוגדרו הכללים והעקרונות אולם יישומם ניכר בתקופת מוקדמות יותר מהמלחמות המודרניות. מלחמות יהושע בן נון על אף שהן חלק מהסטוריה העתיקה עשויות להוות מצע מתאים לבחון ולהדגים את אופן השימוש או אי השימוש בעקרונות והכללים המודרניים והשפעתם על ההצלחה או הכשלון בקרב.
התנ"ך מספק תיאור מפורט של מהלכים צבאיים טקטיים מלפני 5000 שנה. בעבודה זו אנתח את קרבות יריחו והקרב על העי כולל המלחמות נגד מלכי הדרום והצפון. מהלכי המלחמה של יהושע מפורטים החל מקבלתו את הפיקוד על העם ועד לפשיטה על מלכי הצפון. השלבים המאוחרים יותר של הקרבות אינם מפורטים ולא ניתן ללמוד מהם על עקרונות המלחמה והכללים של הלחימה הטקטית.
עבודה זו מאפשרת לי להעמיק בתחום המקצוע הצבאי באמצעות מחקר של קרבות מן ההיסטוריה הצבאית תוך ניתוח סוגיות מקצועיות. בעבודה זו אבחן את הקרבות באמצעות ניתוח מהלכיו של יהושע בן נון ועם ישראל. בנוסף אנסה לתאר ולנתח את שיטת הלחימה של הצבאות היריבים בקרבות אלו, הכנענים בעיקר. אתייחס גם לגורם נוסף שתיאורו יעזור להבין את ההיגיון הטקטי בקרבות והוא מרחב הלחימה והשטח הרלוונטי לאותה תקופה.
קרבות יהושע בן נון בכיבוש הארץ מתוארים בתנ"ך בפירוט רב. יש הסוברים כי הכנסת תיאור הקרבות לתנ"ך והפירוט הרב שניתן להם שימש גם בתקופות קדומות יותר להצדיק את זכותו של עם ישראל על הארץ.
לאורך העבודה אתייחס לארץ ישראל כיחידה גיאוגרפית ברורה עם גבולות מוגדרים. אנסה לתאר את כל אזור עבר הירדן המערבי בשם ארץ ישראל מהגליל ועד לצפון הנגב של ימינו.
ארכיאולוגים וחוקרים רבים מטילים ספק באשר לתיאור התנכי של הקרבות. הביקורת המדעית מעלה ספקות באשר לסדר האירועים כפי שהם מוצגים בספר יהושע ותיאור האירועים שלעיתים לא תואם את רוח התקופה. ביקורת נוספת נובעת מאופי תיאור הקרבות מהצד המנצח אשר מציגה תמונה חלקית בהבנת המהלכים ושיקול הדעת של האויב, כמו כן הרצון לבניית המיתוס לאומי עשוי להביא להגזמה בתיאורים.
בעבודה זו אסקור את התהליכים כפי שהם מתוארים בתנ"ך, בעיקר בספר יהושע (פרקים י'-יא'), אולם אירועים רבים מוזכרים גם בספר דברים ובספר שופטים ואתייחס אליהם לאורך העבודה. בתיאור הקרבות בתנ"ך חסרים פרטים רבים שחשובים להבנת המהלכים הצבאיים. על מנת להשלים פרטים אלה אעזר בשני סוגים של פרשנות, הארכיאולוגית והדתית.
כפי שציינתי, המחקרים הארכיאולוגים חלוקים לגבי הקרבות. אולם עבודה זו מטרתה לתאר קרבות ומהלכים טקטיים המיוחסים ליהושע בן נון ולשבטי ישראל לפני כ-5000 שנה. לכן,בחרתי שלא להעמיק בעבודה בחילוקי הדעות בין הסיפור המקראי לממצאים הארכיאולוגים אלא להציג את הפרשנויות הרלוונטיות לסוגיות המועלות בלבד. מלבד הארכיאולוגים וההיסטוריונים ישנם לתיאור הקרבות גם מקורות יהודיים דתיים רבים, ניתוח הקרבות בהיבט הדתי קיבל תאוצה עם הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש יהודה ושומרון ב-1967, לאורך העבודה אשלים חלק מהתיאורים גם בעזרת הפרשנות הדתית, אולם יש לזכור כי פרשנות זו בבסיסה מהווה כלי לחיזוק האמונה ולא מקור מדעי מהימן.
הבחירה בניתוח קרבות יהושע בן נון נובע מתוך רצון להעמיק בלימוד עקרונות המלחמה ותורת הקרב והשימוש בכלי נשק שונים מהמוכרים לנו היום ובאופי צבא שונה. העקרונות והכללים מודגמים לעיתים קרובות באמצאות הקרבות המודרניים שהיו לעם ישראל ב-55 שנים האחרונות אולם ניסיון לנתח את העקרונות והכללים לפי קרבות מלפני 5000 שנה מסייע לדעתי לגיבוש הבנות חדשות.
1. רקע
בארבעת הפרקים הקרובים אסקור את ארבעת גורמי היסוד של הקרב[1]: אתאר את הרקע של הלחימה תוך ניתוח זירת הלחימה, בחלק השני אסקור את הכוחות הלוחמים משני הצדדים, החלק השלישי ינתח את כלי הנשק של הכוחות הלוחמים ואת השימושים שניתן לעשות בהם בקרב ולבסוף אסכם את המהלכים העקרים בקרבות הכיבוש.
1.א. רקע מדיני
הארץ בתקופת הברונזה המאוחרת המאות ה-19-13 לפנה"ס נחלקה מבחינה גאו-פוליטית לערים ולמלכויות כנעניות שונות בעלי טריטוריות נפרדות, אשר לעיתים נלחמו זו בזו. מבחינה כלכלית, מרבית התושבים בארץ ישראל עסקו בחקלאות ומקצתם עסקו גם במסחר וענפי כלכלה אחרים.[2]
המלכויות בכנען היו כפופות לשלטון של מלך מצרים. הארגון הצבאי המצרי בארץ היה תחת פיקודו של שר הצבאות שישב בעזה, שהיוותה את בירת הפרובינציות של כנען. תפקידיו היו לדאוג לביטחון בדרכים, לפקד על גדודי הצבא ועל חיילות המצב. בעזה גם ישב הנציב המצרי שהחזיק סוכנים , תפקידם של אלה היה לגבות מיסים וכן לפסוק בסכסוכים שפרצו בין מלכי כנען השונים.
לקראת המאה ה-14 לפנה"ס החלה הירידה ביוקרתה של מצרים. הכיבושים מצפון של החיתים והתיישבותם באזור לבנון של היום. ההתיישבות של הפלשתים, "גוי הים", בשפלת הים. אחרונים שניצלו את המשבר בין עמי כנען למצרים היו בני ישראל בכיבוש הארץ וההתנחלות.
סיומו של השלטון המצרי הביא את תחילת תקופת ה"התנחלויות" הישראליות. עם ישראל התיישב בארץ למורת רוחו של השלטון המצרי שתמך בתושבים הכנענים. התמיכה של המצרים בערי כנען וניצחון עם ישראל בכיבושים פגע במעמדם של המצרים באזור והביא את שלטון מצרים לתקופת שפל.[3]
1.ב. רקע גיאוגרפי ואסטרטגי
קשיי התנועה במדבר ובים הפכו את ארץ ישראל לחבל ארץ בעל משמעות אסטרטגית כאזור מעבר בין יבשות אסיה ואפריקה.
הדרכים שימשו את יושבי הארץ למסחר ואת שליטיה לגביית מסים מסוחרים. ענף זה היה מפותח והפך את הצירים לנכס אסטרטגי דבר שהביא מעצמות שונות למצוא עניין בשליטה בארץ. תוצאה נוספת של החשיבות האסטרטגית בהחזקת הארץ היא שכל עם היושב בארץ נדרש להיות ערוך מול איומים מהעמים סביב. דרכי האורך החשובות היו, האחת דרך המלך בחלק המזרחי של הארץ [4], הדרך השנייה המרכזית היא דרך הים שעולה מגדות הנילוס לאורך החוף ומתפצלת באזור מגידו לצפון ולצפון - מערב. שתי דרכי אורך פנימיות של ארץ ישראל , האחת, דרך העולה מבאר שבע לכיוון צפון על גבי קו פרשת המים (כביש מספר 60 בימינו). הדרך השנייה עולה ממפרץ אילת לערבה ולכיוון בקעת הירדן עד הרי הלבנון.
צירי הרוחב הם בעיקר צירים פנימיים שמבוססים על דרכים שיצרו הואדיות. ביניהם ציר נחל קדרון ושורק , וציר נחל פארעה, קנה וירקון. על צירים אלו התבססו התקפות רבות מימי השלטון המצרי ועד מלחמת העולם הראשונה.
שתי נקודות משמעותיות בתיאור מרחב הלחימה בארץ הם המדבר והים. המואבים והאדומים כבר מהאלף השני לפנה"ס. הקימו ערי מבצר על מנת למנוע התקפות פתע מהמדבר. ערי מבצר אלה הגנו על קו החוף. מיקומם העיקרי היה שפך הנחלים שירדו לים.[5]
נודעת חשיבות רבה גם לפוריות החקלאית של הארץ. האקלים בארץ אפשר חקלאות בעל- ללא השקיה מלאכותית, יתרון זה הפך את הארץ לנכס חקלאי. "ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית ושמן ודבש." (דברים ח ז-ח).[6]
2. יחסי כוחות
2.א. הכח הישראלי
הכח הישראלי הגיע לקרבות בארץ ישראל עם ניסיון קרבי דל. הקרבות שניהלו בני ישראל בעבר הירדן המזרחי היו מעטים אל מול אויב חלש יחסית. הפיקוד על הצבא הישראלי התחלף ברגע האחרון לפני הכניסה לארץ. הכח הורכב משבטים שכל אחד ביקש אזור התיישבות עם שיתוף פעולה קטן מאוד ביניהם. במהלך הנדודים במדבר לא החזיקו בני ישראל כמות גדולה של ציוד לחימה ולא הכינו כלי נשק חדשים. ציוד לחימה כדוגמת מרכבות הברזל שהיו בידי הכנענים הצריך כלכלה מפותחת מעבר ליכולות של עם נודד.
מאידך הצבא הישראלי היה "צבא עם", שמאופיין בכח אדם רב כשכל משאבי החברה מושקעים בלחימה. הרגשת השליחות והאמונה ב-ה' יוצרת מוטיבציה גבוהה בקרב הלוחמים והופכת למכפיל כח "תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם"(יהושע ג' י'). מלבד זאת על פי דיווחי המרגלים חששו יושבי הארץ מאיום השבטים "ונמוגו כל יושבי הארץ מפניכם"(יהושע ב' ט').
2.ב. הכח הכנעני
כנען לא הייתה מאוחדת מול האויב. תושבי הארץ שברובם עסקו בחקלאות ומסחר ישבו בערים מבוצרות ומבודדות. היכולת לנהל מערכת הגנה כוללת ומקיפה כמעט בלתי אפשרית. ישנן תעודות ארכיאולוגיות רבות ומצביעות על סכסוכים בין המלכים השונים ועל יחסים מעורערים ביניהם. [7]
המצרים ששלטו בארץ חששו ממרד של העמים והתושבים בארץ לכן הפרידו בין הממלכות על מנת שלא יוכלו להתאחד לכח גדול ובכך הקטינו את היקף הצבא שברשותם. אולם המלכים בארץ עמדו מול איומים רבים ביניהם , בעיקר שבטי ה"חבירו", שבטים נודדים שניסו לפלוש לארץ המזוהים עם העבריים.[8] כל אלה דרשו ביצורים כבדים בערים ללא אפשרות לצאת למתקפות יזומות.
כלי הנשק שהיו בידי הכנענים היו מפותחים בזכות היכולות המצריות הגבוהות. אולם כלי נשק אלו נשאו אופי התקפי והפכו להיות חסרי משמעות בהגנה סטטית.
דגש ניתן לביצור הערים, הערים הכנעניות היו מבוצרות ומוגנות. מיקומה של עיר כנענית נקבע לרב על פי שני פרמטרים עיקריים היתרון הטקטי והאסטרטגי במיקום הגיאוגרפי והספקת המים קרבת העיר. לרב ישנו ניגוד אינטרסים בין היתרון הטקטי לבין הספקת המים שכן המים נמצאים במקומות הנמוכים ויתרון טקטי המתבסס בעיקר על הגובה. שילוב בין השניים קיים במקומות ספורים בלבד לכן ניתן למצוא המשך ההתיישבות באותו מקום גם אחרי שנכבש ונהרס, כנראה תוך שימוש חוזר באבני הבניין. הגנת הערים התבססה על 300 עד 1000 לוחמים בכל עיר.
תכונת מפתח של כוח לוחם היא נכונותו להלחם. [9]המוטיבציה של הכנענים מאובחנת בעיקר מדיווחי המרגלים אצל רחב. רחב שישבה בחומות העיר והכירה את הרוח הלאומית מעיסוקה, העידה בפני המרגלים שישנו חשש גדול מפני עם ישראל "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (יהושע ב' יא'). יהושע הצליח ליצור הרתעה ולזרוע פחד באויב מהשמועות בקרבות האמורי.
יש להתייחס גם לפרמטר הכלכלי בהגנה על העיר, היכולת לשרוד בזמן מצור והאפשרות ליצר כלי נשק ולבנות ביצורים דורשים עורף כלכלי עמיד.
שלושת המרכיבים עיקריים הם החומות, המצודה והספקת המים. החומות נועדו למנוע התפרצות של התוקף לעיר. יהושע בן נון וצבאו הצליחו לכבוש גם ערים מבוצרות, ראיה לכך שהחומה אינה מהווה הגנה מוחלטת אלא מכשול מעכב שמאפשר לכוחות המגנים לשחוק את הכוח התוקף.
החלק החשוב ביותר בבניית החומה היה השער. מרב תשומת הלב ההנדסית הושקעה בשער, שהיה נקודת תורפה בחומה. הכניסה לשער הייתה מאופיינת במעברים מורכבים ואופן פתיחה מורכב של השער עצמו על מנת למנוע כניסה מהירה והתפרצות פנימה של חיילים. השער נשלט על ידי המגן בעמדות שאפשרו פגיעה בכל כח שהתקרב אליו.
העיר נבנתה במספר רובעים. על מנת לאפשר את המשך ההגנה על העיר גם אחרי נפילת חלק מסוים של החומה ביצרו את העיר בתוכה ואפשרו לרובעים להלחם בנפרד. המצודה שבה ישב מלך העיר הייתה ממוקמת במרכז העיר ודרשה מהתוקף לעבור את הסמטאות הצרות שבהם הוא נחשף למארבים רבים. המצודה עצמה גם היא הייתה מבוצרת ומוגנת בדומה לחומות החיצוניות.
הספקת המים לעיר הייתה גורם מהותי בהגנה על העיר, בשעת מצור ערים שלא הייתה להם הספקה שוטפת של מים נפלו. פיתרון שכיח ביותר הוא מנהרות שמובילות את המים ממעיין או נחל לתוך העיר.[10]
יחסי הכוחות בין הכנענים שישבו בארץ לבין בני ישראל שהגיעו מן המדבר היו לטובת הצד הכנעני. הסיכויים לכבוש את הארץ ולהכריע את הכנענים נראו קלושים. הסיבה לפי הטקסט התנכי לניצחונות של יהושע בן נון איננה באמצעים ובניסיון אלה ברוח הלוחמים ביכולת המנהיגות של יהושע והיכולת הטקטית הגבוהה שהוא הפגין.
3. כלי הנשק
תאורי קרבות יהושע בן נון אינם מספקים מידע רב לגבי כלי הנשק וצורת הלחימה באותה התקופה. אף על פי כן אנסה לסקור בקצרה את כלי הנשק שהיו בשימוש בידי המצרים באותה התקופה. חילקתי את כלי הנשק על פי אופי השימוש לטווח קצר, קרבות פנים אל פנים ולטווח ארוך , שבו בולטת בעיקר הקשת שאיננה בשימוש רב. אסקור גם את שיטות ההתקפה על הערים המבוצרות ואפשרות להתמודד עם הביצורים כפי שבא לידי ביטוי בקרבות יהושע.
3.א. טווח קצר
גרזן – הגרזן בנוי מלהב צר וארוך עשוי ברונזה ומחובר למוט עץ. לעיתים צד אחד של הגרזן להב והשני זיזים חדים.
חרב- כלי נשק נגד אויבים חשופים חסרי שריון. היו שני סוגי חרבות עיקריים באותה תקופה, הסוג הראשון והקדום תפקידו לחיתוך גופו של האויב ולכן היה בעל להב קטן יחסית וידית ארוכה. סוג נוסף של חרב היא חרב ההכאה שהייתה בעלת להב עקום וארוך ושימשה להכות באויב בעוצמה. חרב ההכאה מסבירה את הביטוי בקרבות יהושע "ויכה לפי חרב" ביטוי כזה לא מתאים לחרב הישרה והקצרה שדוקרת או חותכת אלא לחרב העקומה שתפקידה להכות באויב.
הרומח- בעל מוט אחיזה ארוך שבסופו מחובר להב ברונזה הדומה בצורתו לעלה. הרומח שימש להגנה על הערים מעל החומות. הרומח, בניגוד לתקופות מאוחרות יותר לא הוטל כחנית אלא שימש לדקירת האויב תוך כדי הקרב לכן לא הייתה לו השפעה למרחקים גדולים יותר מטווח המגע.
3.ב. טווח ארוך
הקשת- הנשק המכריע לטווח הארוך באותה התקופה. שימשה גם בלחימה מתוך המרכבות, להגנה מעל חומות הערים וקשתים בשדה הקרב. הקשת עמדה לרשות הצבאות הגדולים שהחזיקו בתי מלאכה להכנתם אולם נמצאה פחות בידי שבטים נודדים. עיקר הסיבה לכך נעוצה במיומנות הדרושה להכנת הקשת ובסוג העצים הייחודי לבנייתו. הקשת פגיעה מאוד למזג האוויר ורטיבות ולכן נידרש נרתיק מיוחד להחזקתה.
חצים – עשויים מסוג עץ שאינו מזוהה בברור, אך ברור שהיה חזק וגמיש, שאפשר לתקוע בו את הלהב והנוצה. החצים היו יעילים גם נגד שריון קשקשים. החצים נשאו באשפה עשויה עור, כשבכל אשפה בין 25-30 חיצים. ירי החצים דרש אימון מיוחד.
3.ג. המרכבה
כלי הרכב היו בנויים ארגז ברוחב של מטר בעל שני גלגלים הרתום לסוסים. על הארגז עומדים הנהג ששולט במרכבה ומנווט ולידו הלוחם עם נשק שיכול לחבוט בעוצמה בכל מי שניקלע לדרכו או שיורה חצים באמצעות קשת.
המרכבה שינתה את אופי הקרב. היא אפשרה העתקת כוחות ועוצמת לחימה גדולה יותר אלא שהן היו ברשותם של מעטים. למצרים היה מספר רב של מרכבות לעומת הערים בכנען. יכולת העבירות שלה היתה נמוכה מאוד, כמעט בלתי אפשריות בשטח הררי, והתבלותה מהירה.
3.ד. אמצעי אבטחה
המגן – המגנים הכנענים והארץ ישראלים (בשונה מהמגנים המצרים), היו בנויים בצורה מלבנית 60 סמ' על 30 סמ', מקומרים במקצת, מעץ מצופה עור שצידו החיצוני עטוף בנעצים ודסקיות מתכת לחיזוק וקישוט.
השריון – השריון שימש בעיקר את החיילים על המרכבות, הם היחידים שהיו צריכים שתי ידיים פנויות ולא יכלו לשאת מגן. השריון עשוי קשקשים שאינו כבד וגמיש. נקודת התורפה שלו בין השריון לזרוע. השריון היה יקר מאוד ושימש מעטים מהלוחמים באותה תקופה.[11]
3.ה. תורת הלחימה לכיבוש הערים המבוצרות
חמש שיטות היו לכבוש עיר מבוצרת, הראשונה, טיפוס על החומה בסולמות בחיפוי של קשתות וכלים אחרים שיטה שכיחה בדרך לחימה של המצרים הקדמונים ובולטת בציורי הקיר. שיטה זו דורשת אומץ רב מצד הלוחמים שעולים על החומה. השניה, באמצעות פירצה שיוצרים בחומה ופגיעה ביסודות ובשלד החומה. לשם כך נדרשים אילי ברזל פורצי חומות שאינם מוכרים בתקופה זו. השלישית, באמצעות חפירת מנהרות מתחת לחומה שמאפשרים פריצה לעיר. הרביעית, מצור כאשר הכח התוקף מקיף את העיר ומביא את האויב למצב של רעב וצמא שגורמים לו להיכנע השימוש בשיטה זו נעשה כאשר הביצורים כבדים ומורכבים ולא נדרש או לא אפשרי לבצע התקפה על העיר. ואילו השיטה האחרונה, היא התחבולה והעורמה שהיא מהבולטות ביותר ומוכרת גם בתיאוריים מצריים ואף בסיפורים היסוטוריים של הרומאים והיוונים מתקופות מאוחרות יותר.[12]
4. אירועים קודמים
בטרם הגיעו בני ישראל לאזור הר נבו והגדה המזרחית של הירדן ננקטו מספר פעולות קרביות (נספח מס' 1). הראשונה שבהם הייתה שיגור המרגלים. הפעולה השנייה היא קרבות משה עם חמשת העמים בדרכו לעבר הירדן. אירועים אלה בעלי השפעה על קרבות יהושע גם במורל של העם וגם בהפחדת תושבי כנען לאחר הניצחונות בעבר הירדן.[13]
יציאת המרגלים מאזור מדבר פארן של היום נועד לחזק את המוטיבציה בעם לקראת המשך המסע. סיבה נוספת היא הצורך במידע לגיבוש תמונת מצב על האפשריות לתקוף את הארץ מדרום ועל הסיכויים לרשת את הארץ בעתיד. "ותקרבון אלי כלכם, ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבא אליהן. וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שניים עשר אנשים, איש איש לשבט" (דברים א' כב-כג). משה מינה לכח נציג מכל שבט סך הכול שנים עשר, המינויים של נציגי השבטים מעיד על הפילוג, התחרותיות וחוסר האמון בין השבטים. משה על מנת לקבל דיווחים אמינים ואובייקטיבית נאלץ לשלוח שנים עשר מרגלים כדי שכל אחד ימסור את נקודת מבטו מתוך אינטרס ההתנחלות של כל שבט. משימתו של הכוח מוגדרת לפרטים (במדבר יג יז- כ), ו"ראיתם את הארץ מהיא" (מבנה השטח-"טופוגרפיה") ו"את העם היושב עליה" (– אויב), נקודות מפורטות לבחינה: "החזק הוא הרפה" (דהיינו מהיא עוצמתו), "המעט הוא אם רב" (כמותו), "במחנים או במבצרים" – (עד כמה הוא מחופר או שיטת ההתגוננות שלו, נוודים במחנות או תושבי קבע), בהמשך מבקש משה גם את איכות הקרקע והגידולים המצויים בה.[14]
דיווח המרגלים , "זבת חלב ודבש ...עז העם היושב בארץ והערים בצורות ...וגם ילדי ענק ראינו שם" (במדבר יג כז-כח) עוררו חשש גדול בעם. לדיווחים בסיס היסטורי : לפי הממצאים הארכיאולוגים מאותה תקופה, היו בארץ כמות גדולה יחסית של מצודות מוקפות חומות ומגדלים שלא היו מוכרים לבני ישראל ונראו להם כמאיימים.
משמעותו של סיפור המרגלים רבה. מעבר להשלכות הדתיות שהביאו להחלטה לא להכניס את בני דור המדבר לארץ ישנן השלכות מבצעיות. על פי נתוני המרגלים לא ניתן היה לעמוד במלחמה מול העמים היושבים בארץ. לדעתם עם שאינו מנוסה בקרבות וחסר כלי נשק מפותחים לא יצליח לכבוש את הארץ ולכן משה מחליט לא לתקוף את כנען מדרום אלה ממזרח.
תוכניתו החדשה של משה מחייבת לעבור דרך חמישה עמים, בשן , האמורי, עמון, מואב ואדום. הדרך הנוחה ביותר למעבר הייתה "דרך המלך"[15]. בני ישראל מנסים לעבור מבלי לעורר מהומות יתר על המידה "לא נעבור בשדה ובכרם ..., דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך" (במדבר כ' יז). אלא שאדום חושד בעם הנודים ולא מקבל את ההצעה "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ' כ). על כן המצב מחייב קרבות עם חמשת העמים דרכם עברו בני ישראל. תיאור המשא ומתן עם מואב מלווה בטקסים פגאנים שונים וזונות שנשלחות כדי לשכנע את בני ישראל על ידי בלק מלך מואב אך כל אלה לא הועילו. פתרון הסכסוך עם בני מואב בא לאחר שהתגלה שמנהיגם של בני מואב היה יתרו בן אחיו של אברהם. עם המדיינים פורצת מלחמה "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו (במדבר לא יז) בקרב זה מנצחים בני ישראל הטובחים על פי התיאור במדיינים.
הקרב במדיין יצור בעתיד פחד אצל העמים היושבים בכנען. ויקנה ניסיון לבני ישראל בקרבות ובשיפור היכולות מעם נודד לעם כובש. [16]
5. תוכנית הכיבוש
כיבושיו של יהושע מהווים שרשרת כיבושים בעלי קשר אסטרטגי ביניהם. קשה להעריך אם רצף המהלכים של יהושע היו מתוכננים מראש או שהם צירוף מקרים הנראים בדיעבד כתוכנית מובנת. ניתן להניח כי התוכנית לקחה בחשבון מספר גורמים, בעיית ה"רכב של הכנענים", הפרוד בין הערים בכנען והמתיחות בין המלכים הכנענים. שבטי ישראל יכלו לנצח את הכנענים רק באמצעות לחימה מאוחדת של השבטים.[17] שהייתה מכפיל כוח אל מול אויב כנעני מפולג.
ניתן לחלק את מהלך הכיבוש לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא יצירת ראש גשר כולל הכנות המודיעין, הלוגיסטיקה, מעבר הירדן תפיסת יריחו כראש גשר לארץ. החלק השני הוא ביתור הארץ לשני חלקים, צפון ודרום, על ידי רצף כיבושים רוחבי שיצור חציצה ביניהם ובכך ימנע אפשרות לעיבוי מערכים ואספקה לוגיסטית בין החלקים. הביטוי לשלב זה הוא שרשרת הכיבושים מ"העי" ו"בית-אל" ועד לתבוסת האמורי בעמק איילון. החלק השלישי בכיבושים שהוא המשך ישיר מבחינה אסטרטגית אך לא מוכרח להיות ההמשך המיידי ברצף הזמן וספק אם נעשה על ידי יהושע, בחלק זה נכלל מלחמה במלכי הדרום, ומלכי הצפון. החלק השלישי לא יתואר בעבודה ולא אנתח אותו, אתמקד רק בשני החלקים הראשונים.
תוכניתו של יהושע שונה ממרבית המתקפות בארץ ישראל. מרביתן מתחילות מאזור השפלה לכיוון ההר. כך היה בהתקפת המצרים, הארמים, האשורים והבבלים. היוונים והרומאים. היתרון בלחימה מהאזור הגבוה בקרבות יהושע הוא בביטול יתרון רכב הברזל, שכן אין לו יכולת תמרון בשטח הררי. מלבד זאת אזור ההר היה מאוכלס בדלילות לעומת אזור השפלה.
5.א. שליחת המרגלים
בפרק זה אנסה לתאר את אופי המודיעין כחלק מהערכת המצב בנוהל הקרב של יהושע. ראשית הסיפור המקראי כפי שמופיע בספר יהושע. הקשר והפקת הלקחים מסיור המרגלים ששלח משה. לבסוף המסקנות לגבי עבודת המודיעין על פי תורת הלחימה של ימינו בצה"ל.
5.ב. קבלת הפיקוד על העם
יהושע קבל לידיו את הנהגת העם ומשימת הכיבוש מה' "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם" (יהושע א' ג'). ה' נותן ליהושע סמכות מוחלטת "לא התייצב איש לפניך כל ימי חייך"(יהושע א' ה') ראשי השבטים מגבים את ההבטחה האלוהית "כי איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת"(יהושע א' יח'). מינויו של יהושע מאפשר את תחילת ההכנות לכיבוש.[18]
ליהושע היה ניסיון צבאי, כיוון שבעבר שימש כמשרתו של משה. בשני אירועים, האחד במלחמת עמלק "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להלחם בעמלק"(שמות י"ז ח). שמשה מנה את יהושע כמפקד הכוחות בשטח. מאוחר יותר יהושע היה נציג מטה אפרים בקבוצת המרגלים ששלח משה.[19] מכאן שיהושע נחשב למפקד בכיר בעיני משה ושניתן היה לסמוך עליו.
5.ג. פקודה מרמה ממונה
במות משה קבע ה' ליהושע מטרה ומשימה. "עתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ...כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו" (יהושע א' ב-ד) משימתו של יהושע היתה לעבור את הירדן. המטרה "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החיתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם" (יהושע א ד).
5.ד. הערכת המצב
מטרת המרגלים ששלח יהושע שונה ממטרתם בתקופת משה. הפעם דרוש המידע להערכת המצב לפני היציאה לקרב (מודיעין לפני מבצע) ולא למורל של העם. למטרתו של יהושע אין צורך בנציג מכל שבט הספיקו שני מרגלים על מנת שלא יבלטו בשטח.[20]
יהושע תדרך את המרגלים "וישלח יהושע מרגלים...לכו וראו את הארץ"(יהושע ב' א'). א' בן יהודה פירש את המונח "לראות את הארץ" – לחוש בעיניים לחזות, לצפות כדי לקלוט, לתת את הדעת ולהתרשם, הבחין ובחן, הביט יפה ובדק אותו.[21]
רחב שימשה כמקור מודיעיני עקרי במסע המרגלים של יהושע. רחב תארה את הלך הרוחות בארץ "שמענו את אשר ... עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לסיחון ולעוג, אשר החרמתם אותם, ונשמע וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם"(יהושע ב' י'-יא'). מכן התורפה של היושבים בכנען - חוסר המוטיבציה להלחם. ניתן להניח שתורפה זו שמשה גורם מאיץ ליציאה לקרבות.[22]
קביעת מועד היציאה לתקיפה נקבע לעשירי לחודש הראשון[23], תקופת האביב. נתון זה השפיע על הלוגיסטיקה של הקרבות. בתקופה זו ניתן להתבסס על הגידולים ומקורות המים של הארץ. מספר רב של פעמים מוזכר בספר יהושע שהמזון בשלב זה נלקח מתוך הארץ "ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה' י"ב) .
אלא שמבחינת האויב עונת הקציר והאסיף מקשה על גיוס לוחמים באוכלוסיה הכפרית. והשימוש ברכב מוגבל בתנועה בבוץ.
5.ה. לחימה אל היעד
החדירה לתוך הארץ חייבה מעבר מכשול ותפיסת שטחים שולטים. יעדיו של יהושע הם לעבור את הירדן ולהיערך להתקפה על יריחו. יריחו עיר מבוצרת בסמוך לגשרי הירדן ואחיזה בה מהווה ראש גשר לכח הישראלי. (נספח מס' 2)
הירדן בתקופת האביב מלא מים וזרימתו חזקה. על מנת להעביר בו עם שלם נזקק יהושע למקום מעבר נח. על פי התנ"ך וממצאים ארכיאולוגים לפני הגעת בני ישראל לאיזור התרחשה רעידת אדמה שיצרה קטע של הירדן שבתוכו מפולות, שעליהם ניתן לעבור "וכל בני ישראל עוברים בחרבה" (יהושע ג' י"ז) . יהושע נצל אזור זה למעבר בני ישראל.
מלבד המעבר שנזקק לו יהושע היה יתרון נוסף למעבר הירדן באזור הזה. במידה ויהיה צורך בנסיגה יוכלו בני ישראל לחזור ולסגת במהירות לצד המזרחי של הירדן. ציר ההגעה של יהושע הווה גם ציר הנסיגה במידה ותכשל ההתקפה. [24]
6.יריחו
הקרב ביריחו מתואר בתנ"ך כסיפור אגדי שקשה לראות בו תוכנית מבצעית ומהלכים טקטיים. אתייחס לסיפור המקראי ולאחר מכן אעבור לניתוח הסיפור על פי פרשנות נוספת של החוקרים המודרניים ואתאר את חשיבותה של יריחו בציר הכיבושים של יהושע.
יריחו אחת הערים החשובות בארץ. מעין אלישע שלידה יצר נווה מדבר. היא ממוקמת על הדרך המזרחית לירושלים. ושולטת על מעברי הירדן ועל ציר העלייה מערבה אל גב הרי יהודה. בסביבתה מצודות רבות מתקופות מאוחרות יותר המדגישות את חשיבותה. באותה התקופה הייתה יריחו עיר המבצר המוגנת ביותר בארץ. [25]
ישנם מספר יתרונות להתקפת יריחו כעיר ראשונה במסע הכיבושים בארץ, שכן יריחו רחוקה משאר הערים הכנעניות, כיתור מהיר יעכב העברת ידיעות לפנים הארץ. יריחו אף קרובה לעבר הירדן המזרחי ומיקומה מאפשר נסיגה מהירה במקרה של כשלון ההתקפה. החסרון הגדול ביותר של בני ישראל הוא בצורך שלהם להתמודד עם ביצורים קשים לצבא לא מיומן.
לגבי פריצת החומה על ידי בני ישראל ישנן מספר השערות. המקרא מספר על נפילתה של החומה אחרי שבעה ימים שבהם סבבו בני ישראל סביב החומות עם ארון הקודש. ניתן להעריך על פי הסיפור כי בני ישראל צרו על העיר ולאחר זמן קצר זו נכנעה. סברה נוספת מעלה אפשרות לרעידת אדמה אך ממצאים שונים מראים שרעידת האדמה התרחשה בתקופה מאוחרת יותר.
השערה נוספת המוצגת בספר מלחמות התנ"ך היא התקפת פתע של יהושע לאחר ששה ימים של הצגת הכנות ליציאה להתקפה וסיורים אלימים מלווים בקולות מלחמה מסביב לחומות העיר. ביום השביעי כאשר ירדה הכוננות בקרב הכנענים פורצים ישראל את חומות העיר.[26]
7. כיבוש העי
כיבוש העי מוצג כדוגמה להמחשת עקרונות ההתקפה בצה"ל.[27] המהלכים הטקטיים של הכוחות מהווים דוגמא מוצלחת של פעולת הונאה והטעייה. אנסה לתאר את מהלכיו על פי התיאור התנכי, תוך התייחסות לשני ניסיונות הכיבוש של העיר. בהמשך העבודה אנסה לבחון את מיקומו של יהושע ואופי המאמצים באותה תקופה על פי קרב זה.
המניעים שהובילו, ככל הנראה, את יהושע לצאת להתקפה על העי היה חוסר אפשרות לתקוף את ירושלים עם הכוח המוגבל שהיה ברשותו, וכן היותה של העי, עיר מרכזית השולטת בהרי אפרים. בדומה ליריחו גם העי הייתה ממוקמת באזור מבודד שאפשר התקפה של בני ישראל מבלי לחשוש מעתודות של האויב. בתיאור המרגלים מתוארת העי כיעד קל לכיבוש שלא נדרש לו כח רב. מכאן הסיק יהושע כי בשיקול של מחיר מול תועלת כדאי לפנות בשלב זה לעי. חשוב להדגיש נקודה נוספת בהקשר זה כי לא היה צורך לכבוש את כל אזור הר אפריים במלואו, את הסיבה לכך ניתן למצוא בפרק י"ז כאשר מתאר יהושע את בני יוסף שנאחזו בשטח: "כי הר יהיה לך, כי יער הוא בראותו"(י"ז י"ח) מכאן ניתן ללמוד כי הר אפריים לא היה מיושב ואף היה מיוער ברובו, על כן בכיבוש העי השיג יהושע שטח גדול במאמץ קטן יחסית.[28]
סיבה נוספת לכיבוש העי, היא כי עצם ההחזקה בהר אפריים יצר שטח חיץ גדול בין מלכי הצפון מצפון לבין שאר חלקי הארץ בדרום.
השלב הראשון בהתקפה של יהושע, בדומה להתקפה על יריחו, הוא שליחת מרגלים. המרגלים שבים ליהושע ומציגים לו את הערכתם לגבי כיבוש העיר. אלפיים עד שלושת אלפיים איש יספיקו לכיבוש העיר. ההתקפה הראשונה יוצאת בכח של שלושת אלפים איש הם מתקיפים את העי ונתקלים בהתנגדות שפגעה בשלושים וששה לוחמים. ההתקפה הראשונה נכשלה והכח נסוג. ( נספח מס' 4)
יהושע ובני ישראל מתאבלים על ההרוגים והכישלון. החשש הגדול של יהושע הוא שהכישלון בהתקפה על העי יפגע ביכולת ההרתעה של בני ישראל "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ" (יהושע ז' ט'). לא הייתה ליהושע ברירה והוא חייב היה לצאת למתקפה נוספת.
ההתקפה השניה תוכננה בקפידה וכללה מספר כוחות ומאמצים. נראה כי יהושע ניצל את התבוסה של ההתקפה הראשונה והשתמש בה ליצירת התחבולה כמו כן הפיק לקחים לגבי גודל הכוח ודרך הפעולה. לקרב השני יצא יהושע עם כל העם, אותו חילק לשלושה כוחות. הכח הראשון היה כח מארב שמוקם במרחק סביר מהעיר במקום שאינו נראה לעין. "ראו אתם אורבים לעיר מאחרי העיר אל תרחיקו מן העיר מאור והייתם כולכם נכונים" (יהושע ח' ד'). הכח השני בפיקודו של יהושע תקף מהצד השני של העיר על מנת למשוך את האויב. הכח השלישי ממוקם היה בין בית אל ובין העי ותפקידו להלום בכח הרודף אחרי העם. ( נספח מס' 3 )
יהושע התחיל את ההתקפה בבוקר השכם. ההתקפה המבוימת בפיקודו של יהושע משכה את הלוחמים בעי אל מחוץ לעיר למרדף אחרי בני ישראל. הכוח שארב בצד השני של העיר קבל סימן מיהושע נכנס לעיר והצית אותה. "והעם הנס במדבר נהפך לרודף"(יהושע ח כ) ועם הכח ההולם הם השמידו את לוחמי העי.
נראה כי יהושע העדיף את הלחימה מחוץ לעיר, שכן ללחימה כזאת יש יתרון לכוח התוקף בהוצאת מגן מהביצורים והמחסות. תושבי העי אינם סטטים ונדרשים להלחם באויב ובשטח פתוח ובכך מקטינים את יתרונם כמגנים. יהושע מקיים את אחד ממטרות הנסיגה וההשהיה כפי שמוגדרות בתורת הקרב של צה"ל. "למשוך את האויב לשטחים שהם רעים לאויב, אך נוחים לכוח הנסוג ולעתודותיו על מנת להכניס את האויב לשטח השמדה – "מלכודת" שבה יותקף ויושמד. "[29]
ההתקפה של יהושע מורכבת משלושה מאמצים. מאמץ עיקרי שמטרתו כיבוש השטח שזו המשימה המיידית בהתקפה ושני מאמצים משניים שזה כוח ההטעיה וכוח ההלם שמקיימים את התכלית שניה של ההתקפה שהיא השמדת האויב.[30]
8. כיבוש ממלכות הדרום
ניצחון העי גרם לבני גבעון לכרות ברית עם יהושע. הברית בין גבעון ליהושע הייתה הברית הראשונה של בני ישראל בארץ. הברית בין יהושע לגבעונים יצרה חשש ואיום על מלכי הדרום של התפוררות. "וישלח אדני צדק מלך ירושלם אל הוהם מלך חברון ואל פראם מלך ירמות ואל יפיע מלך לכיש ואל דביר מלך עגלון לאמור: עלו אלי ועזרוני ונכה את גבעון כי השלימה את יהושע ואת בני ישראל" (יהושע י' ג'-ה').
חמשת מלכי הדרום עלו על גבעון. אנשי גבעון שלחו שליחים אל יהושע בגלגל, מחנה בני ישראל, ובקשו עזרה. יהושע לקח את כל לוחמי ישראל ויצא לעזור לאנשי גבעון, המסע התבצע בלילה תוך הסתננות. מלכי הדרום ציפו שמסעו של יהושע יערך כל הלילה אך הוא הפתיע אותם במהירותו.[31] "ויבוא אליהם יהושע פתאום כל הלילה" (יהושע י' ט').
יהושע ביצע תצפית מאזור נבי סמואל והתרשם ממבנה השטח. גבעון ממוקמת באזור הררי, מקומה נמוך יחסית והיא נשלטת מכל סביבותיה. חמשת מלכי האמורי כיתרו את גבעון וניסו לפרוץ את ביצורי העיר. יהושע התקיף את מלכי האמורי בתנופה מאזור גבוה מהם. ההתקפה של בני ישראל מאחורי הכח של מלכי האמורי שהיו עסוקים בלחימה חזיתית מול גבעון הכריע את מלכי האמורי שהתחילו בנסיגה. [32]( נספח מס' 5)
"וירדפם דרך מעלה בית חורון ויכם עד עזקה ועד מקדה" (יהושע י י-יא) תוך כדי המרדף מסופר על אבני ברד שירדו מהשמים (נראה שהם ירדו על שני הצדדים)[33] התיאור "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" (יהושע י יג) מבטא את הנחישות להשמיד את מלכי האמורי[34]. בסיום המרדף ולאחר השמדת כל הכוחות הלוחמים תפס יהושע את מלכי האמורי שהסתתרו במערה. יהושע הורה לתלות אותם ולהשליך את גופותיהם חזרה למערה.
"ויכה יהושע את כל הארץ ההר והנגב והשפלה ואשדות ואת כל מלכיהם לא השאיר שריד"(יהושע י מ) יהושע המשיך ותקף את לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר. בזה השלים יהושע את כיבוש דרום הארץ הכריע את מלכי הדרום, וחזר עם חייליו למחנה בגלגל.
חשיבות אסטרטגית גדולה יש לכיבוש הרי הדרום. לכיש היא עיר מפתח ששולטת על היובל הדרומי של נחל סוכריר, שליטה באזור זה מעניקה שליטה גם על צומת הדרכים בית חורון - עזה וכן אשקלון – חברון, וכן הופכת את העיר לכיש הייתה גם עיר מבוא מארץ החוף לארץ ההר.גם עגלון ומספר ערים נוספות בו ממוקמות על הגבול בין ההר לשפלה. החשיבות הגדולה של צעד אסטרטגי זה של יהושע, כי מלבד ההפרדה שיצר בין צפון לדרום הוא עשה גם הפרדה בין מזרח למערב.[35]
9. כיבוש ממלכות הצפון
מלכי הצפון היו היעד הבא של יהושע. ביניהם נכללו, מלך חצור, מדון, שמרון, אכשף. היתרון של מלכי הצפון "עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרב וסוס ורכב רב מאוד"(יהושע יא' ד'). יתרון זה של מלכי הצפון הווה קושי ליהושע ולשם כך נדרשה לו תוכנית תחבולנית שתמעיט ביכולת של כלי הרכב וכמות האויב.
בציווי אלוהי נדרש יהושע לתקוף אותם במחנה במי מרום, משמע פשיטה. משמעות מבצעית של הפשיטה היא פגיעה מהירה באויב, לעומת ישראל למלכי הצפון דרוש היה זמן רב לארגן את הכח הרב ואת המרכבות על מנת לצאת להתקפה.
בסיום הפשיטה יהושע שרף את המרכבות, יתכן שיהושע לא ידע לנצל את יתרון המרכבות ולקחת אותם כשלל. ניתן להניח כי יהושע לא רצה להכניס את המרכבות משום שלא היה לו ניסיון בשימוש בכלי כזה, לא יכול היה לתחזק אותם ולא רצה ליצור מעמדות שונים בעם בין פרשים לחיל רגלים. ( נספח מס' 6)
החרבת העיר חצור מהווה מהלך מכריע בכיבוש הצפון, "כי חצור היא ראש כל הממלכות האלה" (י"א י'). חצור הייתה על פי תיאור זה ובממצאים הארכיאולוגים עיר מרכזית למלכי הצפון פגיעה בה הביאה לנפילת הצפון כולו.
בזאת סיים יהושע את הכיבושים. "ויקח יהושע את כל הארץ ... ויתנה יהושע לנחלה לישראל לשבטיהם והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע יב א')
10. ניתוח קרבות יהושע על פי עקרונות המלחמה
עקרונות המלחמה הם "שיקולים בעלי אופי רחב, אשר במבחן המעשה נמצאו בדרך כלל נכונים, ועל מפקדים שהתעלמו מהם, או יפרו אותם, ניתן לומר: דמם בראשם" [36]
דבקות במשימה לאור המטרה:
מטרתו של יהושע כפי שצוין להעביר את העם מעבר לירדן ולרשת את הארץ. לפי מטרה זו נוהג יהושע בדבקות מוחלטת בשני אירועים בולטים, הניסיון השני בכיבוש העי והמרדף אחרי מלכי הדרום.
לאחר כשלון כיבוש העי בפעם הראשונה יצא יהושע להתקפה שנייה. התקפה שנייה על העי הייתה מתוכננת ומורכבת יותר. כשלון נוסף של יהושע היה פוגע במורל העם ובהרתעה של בני ישראל מתוך כך חשוב היה ליהושע לצאת לניסיון נוסף עם הסיכון בכישלון נוסף. לשם יציאה נוספת נדרשה ליהושע תוכנית תחבולנית יותר.
מקרה שני בו מפגין יהושע דבקות במשימה לאור המטרה במרדף אחרי מלכי הדרום. יהושע נכנס לקרב על גבעון בעיתוי מוכתב מראש ולא מרצונו, אולם קרב זה שירת את מטרת המלחמה וכמו כן הבין יהושע שניתן לקדם את המטרה באמצעות משימות המשך. ניצול ההצלחה של יהושע במרדף אחר מלכי הדרום יצר הכרעה בלתי צפויה.
"אחת המטרות המיידיות של התקפה היא השמדת אויב"[37],מעבר לכיבוש הארץ יהושע הקדיש מאמץ להשמדת האויב. כמצוין ביהושע ט' כד' "להשמיד את כל יושבי הארץ מפניכם". המרדף אחרי מלכי הדרום שימש מטרה זו והפגין את הדבקות בה.
רוח לחימה
מעקרונות המלחמה רוח הלחימה הוא העיקרון הבולט ביותר בכיבושי יהושע בן נון. השימוש ברוח הלחימה נעשה דרך האמונה בה' ובמלחמה כחלק מהמעשה האלוהי.
ביטוי לכך ניתן למצוא החל מדיווחי המרגלים "ויאמרו אל יהושע כי נתן ה' בידינו את כל הארץ" (יהושע ב' כד'). בכיבוש יריחו משתמש יהושע בסמלים וסימנים על מנת לשמור על רוח הלחימה של העם. המהלך הטקסי של הקפת העיר בליווי ארון הקודש והשופר הוא ביטוי מעשי לשימוש בסמלים מאחדים היוצרים את רוח הלחימה בעם .
כאשר מתערערת רוח הלחימה בעם בכישלון כיבוש העי "וימס לבב העם ויהי לצם" (יהושע ז' ו'). הסביר יהושע לעם כי כשלון ההתקפה על העי כנובע מחטא בקרב העם, על מנת לא לפגוע בביטחון העם ובהבטחה האלוהים, מעניש יהושע את החוטאים ויוצא למערכה נוספת. בסיום המערכה מחזק יהושע את העם בטכס שהתקיים על הר עיבל, שם בנה מזבח לה' והעלה זבחים.
רוח הלחימה של בני ישראל באה לידי ביטוי בהתנהגות והמשמעת הצבאית בהקפת חומות יריחו וביצוע מדויק של התוכנית בעי. הדוגמה הבולטת ביותר למשמעת הצבאית ולכח הרצון במסע שעורכים בני ישראל לעבר גבעון, מסע לילי של 25 קמ' בשטח הררי, בסיום המסע ממשיכים בני ישראל ויוצאים לקרב על גבעון שנמשך לאורך כל היום. בסיום הקרב ממשיכים במרדף אחרי מלכי האמורי. סך הכל עברו בני ישראל כ-50 קמ' לאורך 48 ש' שמרביתם תוך כדי קרב.
יוזמה והתקפיות
היוזמה וההתקפיות בולטת ביותר במרדף שמנהל יהושע כנגד מלכי הדרום. יהושע נכנס לגבעון בתזמון מוכתב מראש ולקרב נגד אויב שלא איים על בני ישראל. אף על פי כן הוא יצא למסע לילי לעזרה בגבעון ובסיום הקרב ממשיך יהושע למרדף עד להשמדת מלכי האמורי. היוזמה וההתקפיות של יהושע נעשתה לאחר שעות לחימה רבות ובתנאים קשים אולם כל אלה לא מונעים מיהושע והלוחמים להמשיך ולרדוף את מלכי האמורי עד להשמדתם.
ביטוי נוסף לעקרון זה ניתן למצוא ביוזמה של יהושע לתקוף את מלכי הצפון במחנה במי מרום[38]. על מנת למנוע קרב עתידי יזם יהושע פשיטה במפתיע שערערה את מערכי האויב. יהושע נצל את ההערכות הסטטית של האויב באמצעות יוזמה של המתקיף כאשר מלכי הצפון לא מוכנים. הגנה סטטית של יהושע במערכים ארעיים לא הייתה מאפשרת ככל הנראה להגיע לתוצאה דומה.
תחבולה
בספר יהושע ישנו שימוש נרחב בתחבולה שמבוססת על היתרון של המגן בעיר מבוצרת. על מנת לבטל יתרון זה נעזר יהושע בשתי שיטות בולטות. הראשונה ע"י התקפות פתע על הערים הנצורות (מי-מרום והגלגל) והשניה, משיכת האויב מחוץ לעיר לקרב בשטח הפתוח (כמו בעי או חצור ).
בתחום התחבולה ישנו סיפור על שבטים רומיים שבניסיון להפיל עיר מבוצרת הקיפו אותה לאורך שבעה ימים. בכל יום היה הצבא מוציא מספר התקפות על העיר שיצר כוננות מחודשת אצל המגן ולבסוף לשאננות. כאשר המגן לא היה מוכן תקף האויב את העיר וכבש אותה. מהדמיון בין הסיפור הנ"ל לסיפור כיבוש יריחו ניתן להסיק שנושא התחבולה היה נפוץ בעולם העתיק וכנראה נעשה שימוש בתחבולה גם בכיבוש יריחו.[39]
בכיבוש העי מבוססת התוכנית על תחבולה תוך שימוש בזיהוי מרכז הכובד של האויב והנכסים החיוניים להכרעה. יהושע גילה את תורפות האויב בקרב הראשון, כאשר יצאו הלוחמים להגן על העיר. מתוך תורפה זו יצאה התוכנית התחבולנית של יהושע לכיבוש העי. ליהושע ברור שכוחם של הכנענים מתבטא בעיקר בביצורים שלהם בערי המבצר. לכן הוצאתם מהעיר מהווה יתרון לתוקף. מעבר להפתעה בעיתוי התקיפה הייתה הפתעה גם בדרך התקיפה . התחבולה של יהושע הוליכה שולל את האויב ומנעה ממנו אפשרות להגן על העי.
לוחמת לילה, כפי שביצע יהושע במלכי האמורי מקיימת את עקרון התחבולה. השימוש באורח פעולה, מכיוון ובתזמון בלתי צפויים התאפשר ליהושע באמצעות העלייה הלילית מהגלגל לגבעון. התקפה זו שוברת את מערכי מלכי האמורי ומכריע את הקרב.
פשיטה על מחנה מי מרום מהווה גם תחבולה באמצעות ההפתעה שהיא יוצרת אצל האויב ומערערת לו את יכולת התגובה. התקיפה בנקודת זמן ומקום בלתי צפויים מאפשרים ליהושע פגיעה במחנה מי מרום ובכלי הלחימה בו מבלי להתקל בהתנגדות מסודרת מתוך המחנה. בכך שהשמיד את הצבא ואת המרכבות מנע יהושע התקפה של מלכי הצפון בהמשך עליו.
ריכוז מאמץ
באותם הימים התמקדו השבטים רק בכיבוש הארץ ולכך הקדישו את כל מקורות הכוח. דוגמה חיובית לריכוז המאמץ באה לידי ביטוי בצרוף כל השבטים ללחימה על אף שלכל שבט נועדה נחלה משלו. בני שבט ראובן דן וחצי המנשה הצטרפו למאמץ של כל העם לכיבוש עבר הירדן המערבי על אף שנחלתם בעבר הירדן המזרחי.
דוגמה שלילית לחוסר בריכוז מאמץ נמצא בקרב הראשון על העי, המרגלים דווחו ליהושע כי מספיקים 3000 איש בלבד לכיבוש העי., הערכה זו התבררה כמוטעת ותוצאותיה היו כשלון הקרב הראשון. לא היתה סיבה מצד יהושע שלא לצאת להתקפה כוללת על העי , אולם ההתייחסות לעי כקרב קל הובילה לכשלון.
בהתקפה השניה על העי מלבד גיוס כל העם לכיבוש חלק יהושע את העם למספר כוחות . שילוב בין הכוחות הביא לכיבוש מהיר ולריכוז מאמץ מול האויב מבלי שזה יצפה לכך.
אבטחה
עיקרון האבטחה בא לידי ביטוי בעיקר אצל הכנענים שהאחיזה שלהם בערי המבצר הביאה לפער באבטחה מחוץ לערי המבצר. הדוגמה הראשונה לכך היא באבטחה של העי. כאשר יצאו לוחמי העי לרדוף אחרי בני ישראל לא השאירו כח גדול מספיק (אם בכלל השאירו?) להגן על העיר.
דוגמה לחוסר אבטחה במלכי הדרום בהתקפה על גבעון. יהושע שהגיע עם לוחמיו מאחוריהם הצליח להפתיע אותם ולהכריעם.
יהושע נצל את רמת האבטחה הנמוכה של האויב ויצא להכריע אותו במחנהו במי מרום. בעקבות התקפה זו וההפתעה שגרמה לאויב לא יכלו אלה להגיב, מערכי מלכי הצפון הושמדו.
מיצוי הכח:
הביטוי למיצוי הכוח ניתן להמחיש בשתי דוגמאות מקרבות יהושע. הדוגמא הראשונה בכישלון של כיבוש העי שמהווה בשל אי ריכוז מאמץ כחלק ממיצוי הכח שבידי יהושע והכישלון השני בא לידי ביטוי בניצול הקרקע ומזג האוויר בצורת ההתקפה ועיתויה.
בקרב העי הראשון הושפע יהושע מהמרגלים ששלח, אלה דיווחו על אפשרות לכבוש את העי עם 3000 לוחמים. השימוש רק בחלק מהלוחמים הביא להפסד בקרב. יהושע ניצל את כל הלוחמים בקרב השני ועל ידי כך הכריע את הקרב. אולם יהושע עשה שימוש בכוח על ידי חלוקה לכוחות עם משימות שונות וניצול של הכוחות באמצעות שיתוף הפעולה ביניהם שהביא לנצחון.
ניצול הקרקע של בני ישראל מהווה חלק ממיצוי הכוח[40] בא לידי ביטוי בשני היבטים. ההיבט הראשון בתחום האסטרטגי של תכנון המערכה, בתחום זה ניתן להכליל את החדירה ממזרח על מנת לא להיתקל במלכי הדרום מהאזור המבוצר שלהם וההפרדה שיצר יהושע בין הדרום לצפון. ההיבט השני בניצול הארץ בתחום הלוגיסטי, ביציאה לקרבות באביב.
רציפות והמשכיות
הקרב השני על העי מהווה תגובה מיידית לכישלון בקרב הראשון. התגובה המהירה של יהושע נועדה למנוע הערכות מחודשת של מלכי הארץ נוכח ההפסד. האמונה שבני ישראל בלתי מנוצחים נקלטה אצל מלכי הארץ על פי המרגלים והכישלון בקרב הראשון עלול היה לשנות את הערכת המצב ולגרום לשבטי ישראל לעבור למגננה. על כן יהושע יצא מיד להתקפה נוספת.
דוגמה נוספת יש במרדף אחרי מלכי הדרום מהווה המשך ישיר לקרב על גבעון. יהושע נצל את ההצלחה בגבעון, ואת המוראל הגבוה של הלוחמים מול צבא פגוע וחבול. מרדף זה מנע ממלכי האמורי התארגנות ושיקום הצבא. יהושע מודע ליתרון של חיסול צבא מלכי הדרום במהירות ולכן המרדף הארוך אחריהם.
עומק ועתודה
מיקומו של המחנה בגלגל אפשר תנועה לצפון הארץ ודרומה וכמו כן כניסה של כוחות מערבה. מיקום זה אפשר נקודת מוצא לכוחות ומקום התארגנות . כמו גם קשר עם מזרח הירדן. מכאן חשיבותה של העי בנקודת היציאה של הציר מהבקעה אל ההר.
הביטוי של העתודה מתבטא בקרב העי השני כאשר מציב יהושע את העם מצפון מערב, מיקום שיאפשר תגבור של הכוחות הלוחמים. "וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר" (יהושע ח' יג')
פשטות
קשה לעמוד על הפשטות בקרבות יהושע בן נון, הפשטות תלויה ברמת הכוח וביכולות המבצעיות שלו. כל הקרבות נערכו בתצורות פשוטות בניהם גם קרב העי שעל אף שהיה מחולק לכוחות ומשימות שונים לכל כוח ניתן תפקיד ברור ופשוט. אולם לעם של נוודים ספק אם הביצועים הטקטיים היו פשוטים.
מנהלה
עקרון המנהלה היה בין עקרונות המלחמה של צה"ל והושמט בשנת 1995. מצאתי לנכון להדגיש גם את עקרון זה במלחמות יהושע בן-נון.
"הכינו לכם צדה כי בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן הזה" (יהושע א, י"א). בפסוק זה מתייחס יהושע להיבט הלוגיסטי של מסע הכיבושים. התייחסות למנהלה כגורם משפיע בלחימה בולטת גם בהערכות של בני ישראל בגלגל. המחנה בגלגל אפשר לבני ישראל לקבוע בסיס בו יוכלו למלא את הכוחות מחדש לכל קרב.
11.עקרונות ההתקפה בקרבות יהושע בן-נון
ניתוח התקפותיו של יהושע בן נון על פי תורת הקרב בצה"ל. הקרבות של יהושע בן נון כללו מספר מהלכים שמאפיינים קרבות התקפה גם בימים אלה. אנסה להציג את דוגמאות מתוך הטקסט המקראי בהם באה לידי ביטוי תורת ההתקפה שנכתבה כ-2500 שנה אחרי הקרבות.
11.א.מודיעין
המודיעין הוא הכלל הראשון בהתקפה. יהושע השתמש במודיעין בשתי רמות. האחת, המודיעין על הארץ ולהתקפה בכללותה והשניה , מודיעין ליעד שאותו תכנן להתקיף. המודיעין ליעדי ההתקפה בולט בכל הקרבות של יהושע. ביריחו ביצע יהושע תמרונים מסביב לעיר ובחן את אופי תגובת האויב.
בקרב העי "וישלח יהושע אנשים מיריחו העי...ויאמר אליהם לאמור עלו ורגלו את הארץ ויעלו האנשים וירגלו את העי" (יהושע ז' ב'). הגדרת משימת המודיעין נכשלה, המרגלים חזרו ואמרו "אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה" (יהושע ז' ג'). המרגלים לא הסתפקו בנתונים מפעולת האיסוף אלא הוסיפו על כך גם את הערכת המודיעין להתקפה ויעצו ליהושע לשלוח מספר קטן של לוחמים להתקפה, ההתקפה נכשלה. יהושע כשל ביכולת להעריך בעצמו ולא להסתמך על הערכות המרגלים.
בקרב הגבעון יהושע עלה לתצפית לפני ההתקפה ובוחן את אזור הלחימה. ברמה הטקטית תצפיות על האויב הינם בסיס ליציאה להתקפה, יהושע לא מכניס את הכוחות לקרב מבלי להתרשם מהשטח, מהאויב ולקבל תמונת מצב ברורה לבדו. ניתן להעריך כי יהושע ביצע את פעולת המודיעין מטווח כל כך קרוב ועם כל המחנה הלוחם מתוך הלקח של כשלון ההתקפה הראשון בעי. יהושע הבין את חשיבות המודיעין והערכה האישית.
בקרב מול מלכי הצפון לא מצוין בטקסט המקראי עבודת מודיעין, אולם לא קיימת אפשרות לבצע פשיטה בהצלחה כזאת מבלי לאסוף מידע מוקדם על היעד ועל האויב. הערכתי כי היה מודיעין שלא נזכר בטקסט.
11.ב.בחירת יעדים וצירים
מהניתוח בעבודה זו עולה כי בחירת היעדים של יהושע נעשה מתוך מטרה לחצוץ בין צפון לדרום ולאחר מכן לתקוף כל יעד בנפרד. כיבוש יריחו והעי ואחר כך תקיפת מלכי הדרום והצפון נעשה מתוך הערכה כי החיץ בין הצפון לדרום ימנע תגבור כוחות ושיתוף פעולה בין הצבאות.
קשה להעריך את תפיסת מרחב הלחימה של האויב, אך יש לציין בהקשר זה שבמידה והאויב נערך להתקפה ממזרח הפתיע אותו יהושע והתקיף אותו מצפון או מדרום. הכניסה של יהושע לתוך הארץ אפשרה תמרון לעומק ולאגף.[41]
11.ג.פעולה במספר מאמצים
קרבות יהושע בן נון בולטים בביצוע ההתקפה במאמץ אחד בלבד. מרבית הקרבות למעט קרב העי השני מוצגים בטקסט ככוח אחד ליעד אחד מבל להסתמך על כוחות נוספים ומבלי להתחלק למאמצים. הערכתי כי צורה זו של התקפה נובעת מיכולות שליטה מוגבלות של המפקד ומהרצון ליצור אחדות בעם.
בתורת הקרב נכתב כי בהתקפה במספר מאמצים יש צורך בהתקפה עם מקסימום כוחות לפנים. עקרון זה בולט בכל הקרבות ומודגש בעיקר אחרי כישלון כיבוש העי הראשון שבו השאיר יהושע חלק מהכוח הלוחם מאחור ובעקבות זאת נכשל בקרב.
12. היבטים ערכיים
הטיפול באויב מובס ובעריו. יהושע הקפיד במרבית המקרים לשרוף או להרוס כליל את הערים אותם כבש. נמצא שיהושע לא ניצל את התשתית להתיישבות של עם ישראל. השארת אדמה חרוכה מאחוריו והשמדת האויב, עם ציוד הלחימה שלו מעלים מספר נקודות למחשבה על מטרות הלחימה, אופייה וההיבטים הערכיים והמוסריים שלה.
השמדת האויב ולקיחת שלל נתפסת כבלתי מוסרית בתקופתנו, אולם יש לבחון תפיסה זו בקרב עם ישראל. "ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אישה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב" ( יהושע ו' כא'). הרג והרס כאלה עלולים להוביל את האויב להלחם עד מוות בנחישות מול מי שמאיים על חייהם ועל מקום מושבם, מדוע בני ישראל נהגו כך? מדוע לא לקחו שלל ומכרו את השבויים לעבדים ?
לקיחת שלל נתפסה כלגיטימית בעולם העתיק לפני תקופתו של יהושע. שתי דוגמאות בולטות לכך מתוארות, בפעם הראשונה, כאשר אברהם אבינו, בפרשת "לך לך", התערב במלחמת ארבעת המלכים מבבל מול חמשת המלכים מארץ ישראל על מנת לפדות את לוט כשבוי מלחמה. בסיום המלחמה הציע מלך סדום לאברהם חלק בשלל המלחמה אך אברהם סרב לקחת את השלל אליו, אלא לחלק אותו בין הלוחמים.[42] דוגמא נוספת מתוארת בתקופתו של יהושע, במלחמת בני ישראל במדיין חילק משה את השלל בין הלוחמים לבין העם, חלוקה זו הייתה להסדר הראשון בתחום חלוקת השלל במלחמה.[43]
במלחמות יהושע בן נון ההתייחסות ללקיחת שלל למטרות אישיות נחשבה גניבה. ביזה של אוכלוסיה אזרחית היא גניבה לכל דבר. ההתנגדות לביזה יכולה לנבוע ממספר מניעים, הראשון, למנוע מהמלחמה להפוך ממלחמת כיבוש למטרת התיישבות, למלחמה שמטרתה התעשרות כלכלית ובכך עלולים לערער את הלגיטימציה המוסרית ביציאה למלחמה. המניע השני הוא החשש של יהושע להפוך את העם לחבורת שודדים חסרי קוד ערכי. המניע השלישי של יהושע נובע מהסכנה כי החמדנות לשלל עלול להשפיע על שיקול הדעת בקבלת ההחלטות הטקטיות והאסטרטגיות בקרב, סדר העדיפות בקביעת היעדים עלול להשתנות בהתאם לצורך הצבאי לעומת צרכים התועלתניים אישיים.[44]
מלבד השיקולים המוסריים, יש לקחת בחשבון כי גניבת השלל בקרב מובילה לחלוקה לא שווה, כפי שהיה במלחמה של אברהם ובמלחמתו של משה. תופעה כזאת יוצרת אי שוויון ומעמדות בעם, ואלה עלולים להוביל לניכור ולסכסוכים במערכת היחסים בעם ישראל. תופעות היכולות לפגוע בחוסנו של העם.
השמדת הערים התבססה על ההנחה כי אחרי נדודים של ארבעים שנה, שאף עם ישראל להתיישב ולהקים את ביתו בארץ. ריבוי השבטים עלול היה להוביל להתיישבות של שבט בסיום כל כיבוש. במצב שכזה היה פוחת מספר הלוחמים מקרב לקרב וכיבוש הארץ כולה היה נכשל. יהושע, שכפי הנראה, חשש ממגמה זו, נמנע מלהשאיר את המקומות הכבושים להתיישבות ובכך ניסה למנוע התיישבות מיידית.
מתוך תיאור הקרבות עולה השאלה מדוע להשמיד את יושבי העיר האזרחים והלוחמים כאחד. נראה כי הסיבה לכך נובעת ממחסור במשאבים, שכן, שבויים דורשים מקום, אחזקה ושמירה. נראה כי יהושע נמנע מלהפנות משאבים לאפיקים שלא משרתים באופן ישיר את מטרת הכיבושים.[45] סיבה נוספת היא שיהושע
רצה ליצור דינאמיקה של נקמת דם כדי להבטיח את המתח של בני ישראל ואת מחויבותם להלחם עד להשמדתם המוחלטת של הכנענים.
בכיבוש הראשון של העי האשים ה' את העם בהתנהגות פסולה ביריחו. "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם" (יהושע ז' יא'). יהושע הוקיע את ההתנהגות המוסרית הפושעת של העם בעקבות הוראת ה'. העם שרף את כל השלל ונקה את המחנה.[46]
יהושע לא הסתפק בזה והוציא להורג את עכן, שלא מוכן היה להחזיר את כל הרכוש והממון מיריחו. יהושע באמצעים ומוטיבים אלוהיים הקנה לעונש צידוק אלוהי והוציא את עכן להורג. בזה יהושע קבע מעמד מוסרי להתנהגות העם. עקרון לקיחת השלל לא היה מקובל על כולם ולכן הצורך להציג את העיקרון המוסרי כצו אלוהי שהפרתו מסכנת את סיכויי כיבוש הארץ.
חייהם של האויבים וכבוד האדם בתקופות אלה שונה מההתייחסות היום. האויב נתפס כאויב מוחלט ולכן אין מקום לשמירה על חיו מתוך רחמים. השיקולים הם תועלתניים לחלוטין על פי קוד ההתנהגות באותה תקופה.
כל אלה מביאים את יהושע להשמיד את הערים ולהרוס את המקומות אותם כבש. נראה כי כיבושי יהושע משמשים גם כדי למצוא נחלה ולבנות בה את הארץ וגם כדי לקבוע קודים ערכיים ומוסריים שיעצבו את אופייה של ההתיישבות העתידית.
13.יצירת מוטיבציה
אופי החברה כחברה שבטית מהווה אתגר מנהיגותי משמעותי למנהיג שנאלץ להובילם לקרב. יהושע נקט במספר אמצעים על מנת לגשר על הפילוג בין השבטים וליצור אחדות. הדרך העיקרית הייתה באמצעות יצירת המוטיבציה בקרב הוא הרגשת השייכות והאחדות. לצורך כך דרוש גרעין בעל יחוד משלו שאין עליו עוררין. הדת היא המרכיב העיקרי של הגרעין המאוחד של עם ישראל.[47]
הגורמים המחזקים מוטבציה מתחלקים לארבע: אידיאולוגיה, הכרח, נקמה ולכידות.[48] מבחינה אידיאולוגית, ברור היה לעם ישראל כי עליו להתיישב בארץ ישראל כאידיאולוגיה אלוהית. עם ישראל ראה הכרח להתיישב בנחלה אחרי שנים רבות של עבדות ונדודים . הכרח זה הוביל את העם לצאת לקרבות הכיבושים.
בקרב העי יצר יהושע מוטיב של נקמה על הלוחמים שנהרגו בקרב הראשון. הניסיון החוזר של יהושע לכבוש את העי מציג לעם נחישות ודבקות בביצוע. מלבד זאת ניתן להעריך כי ישנו פה אפקט של נקמה ויצירת דה לגיטימציה לצד השני שפגע בלוחמי ההתקפה הראשונה.
הלכידות הייתה המרכיב הבולט ביותר עליו הקפיד יהושע. כבר בשליחת המרגלים הוציא יהושע שני מרגלים שמייצגים את העם כולו ולא שנים-עשר שמייצגים כל שבט בנפרד.[49] הלכידות מתבטאת גם במניעת ההתיישבות וההתפזרות של השבטים באזורים שנכבשו. המחנה בגלגל שירת מטרה זו, בהשאירו את העם מקובץ באזור שאינו נוח להתיישבות.
הלכידות פועלת גם בתוך העם עצמו וגם בין העם להנהגה. יהושע הקפיד לשמור על הלכידות בעם כאשר עכן הפר את המוסכמות החברתיות ועשה מעשה אינדיוידואלי לצרכים פרטיים, תוך שימוש בלחימה של כל העם. הגניבה לביתו בקרב, שנלחם עליו כל העם, מהווה סטייה שיכולה לפגום בלכידות.
בין העם להנהגה הדגיש יהושע את ההזדהות המוחלטת בינו לבין אלוהים. הזדהות זו מתבטאת בשתי דרכים: ייצוגו של אלוהים בפני העם ועבודת האלוהים, המשמשת לחיזוק דמותו של יהושע כנציגו הבלעדי. ביטוי לכך, נמצא גם בהגדרת מקור סמכותו של יהושע "כי עמך ה' אלוהיך בכל אשר תלך" (יהושע א' ט'). ישנו כוח עליון, שמלבד הבחירה במנהיג, הוא מוצג כתומך ומגן על יהושע: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" (יהושע א' יח'). ביטוי נוסף נאמר בכניסת בני ישראל לארץ. יהושע מעודד את העם: "התקדשו כי מחר יעשה בכם אלוהים נפלאות" (יהושע ג' ה'). יהושע רוכש את האמון של העם בהנהגה בדרך של הבטחת פיתויים. האמונה בעזרה האלוהית תיצור ביטחון במעבר הירדן וביציאה לקרבות.
דרך נוספת ליצירת מוטיבציה עולה בסיום כל קרב, כאשר הניצחון או הכישלון מיוחס לרצון האלוהי. שתי דוגמאות בולטות לכך מהטקסט, מתוארות בכיבוש מלכי הצפון ובכיבוש העי. לאחר כשלון כיבוש העי מציג יהושע את ההפסד כתלוי בכוח האלוהי "ויקרע יהושע את שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'" (יהושע פרק ז' ו'). אולם לאחר הניצחון בקרב השני בעי, מחזק יהושע את האמונה של העם ובונה מזבח לה' כדי לחזק את האמונה. בכיבוש מלכי הצפון יהושע חושש מהקרב וה' מחזק את ידו ותומך בו ביציאה לקרב, ובכך יוצר אצל העם את האמונה בהצלחה.
האמצעים הרוחניים משרתים את יהושע. השימוש בדמות האלוהים ובכוח עליון נותנים ליהושע את מעמד המנהיג ואת הלגיטימציה להוביל את העם. ההזדהות עם אלוהים יוצרת גם היא, נושא אשר העם מאוחד ומלוכד סביבו.
סיכום
בעבודה זו ניתחתי את קרבות יהושע בן נון הדגש על ההיבטים הצבאיים והקרביים. העובדות והנתונים לגבי האירועים ההיסטוריים אינם מהווים ניסיון לתיאור היסטורי כולל ומדעי אלא מטרתם לתאר רצף של קרבות באמצעות הטקסט המקראי ודרכו להמחיש את עקרונות המלחמה.
בעבודה בדקתי את עקרונות המלחמה ותורת הקרב של צה"ל היום ובאיזה מידה הם תואמים את התנהגותו של יהושע בן נון הן בנוהל הקרב והן בניהול הקרב. הצגתי מספר נקודות בדרך המנהיגות של יהושע. אולם בתיאורי הקרבות חסרים ביקורת וממצאים על הכשלים של יהושע. תוקדידס אמר ב-400 לפניה"ס "בשדה הקרב כולם שוגים, מנצח מי ששגה פחות". בקרבות יהושע מלבד הכשלון של קרב העי קשה למצוא כישלונות וביקורת על ניהול הקרבות. סביר שהיו כשלים במלחמה אולם החוסר בתיאור שלהם כחלק מהסיפור התנכי נובע מתוך ניסיון לשמר את המיתוס.
מלחמות יהושע בן נון מדגישות את הניצחון מתוך אמונה ואת ההצלחה בזכות ה'. טענה זו מקשה על הבנת הסיבות או המהלכים שהובילו את יהושע לקבלת ההחלטות בקרב ולגיבוש המהלכים הטקטיים.
האמונה בה' מהווה מכפיל כוח ברוח הלחימה ונעשה בה שימוש רב לאורך הקרבות. כיבוש הארץ מושתת על האמונה של בני ישראל ביעודם.
קרבות יהושע בן נון מהווים צידוק מוסרי והיסטורי לישיבתו של העם היהודי בארץ ישראל. מעניין לבחון את ההיבט הדתי בכיבוש הארץ בתור שליחות אלוהית של היהודים. המוסלמים בארץ טוענים כי כיבוש הארץ על ידי אבו עמר לפני 1500 שנה נעשה גם הוא באמצעות האלוהים. כך נוצרת סימטריה בין המיתוסים כשהמאוחרת נועדה לבטל את המוקדמת.
עבודה זו מוכיחה כי עקרונות המלחמה אינם תקפים רק בעת החדשה, אלה היו רלוונטיים גם במלחמות הקדומות. ניתן להבחין בניתוח עקרונות המלחמה כי אלה עקרונות אוניברסאליים שאינם תלויים בזמן ומקום. מפקדים פועלים לאורם גם אם אינם יודעים להמשיג אותם למונחים מקצועיים או להסבירם.
הוכחה כזו יכולה להשליך שעקרונות אלו ישמשו את הקרבות גם בעתיד. הרלוונטיות של העקרונות אצל יהושע בולטת בעיקר בהיבט התחבולה ורוח הלחימה. שני אלה מהווים עקרונות בסיסיים בלחימה של יהושע.
עבודה זו מתייחסת גם למודיעין בתקופתו של משה ושל יהושע ומנתחת את ההצלחה של יהושע מול הכישלון של משה בשליחת המרגלים ובאיסוף המידע. לדעתי, ישנו קשר בין תפקידו של יהושע כמנהיג המרגלים בתקופת משה לבין תפקידו הפיקודי בכיבוש הארץ. בעת החדשה ישנם מקרים רבים בהם המפקדים על המודיעין הופכים בשלב מאוחר יותר למפקדים על הפעלת הכוח כולו בלחימה.
ישנה חשיבות גדולה לטעמי לנסות וללמוד את המקצוע הצבאי דרך המקורות היהודיים. העיסוק בתחום ארץ ישראל ובמקורות יהודיים ודרכם לימוד המקצוע הצבאי מהווים חיבור חשוב לקצין בצבא ההגנה לישראל.
מקורות
ספרים :
אהרוני, יוחנן, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים : כרטא, 1974
אהרוני, יוחנן, ארץ ישראל בתקופת המקרא, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1987
אליצור יהודה וקיל יהודה, אטלס דעת מקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק,
דורון, גליה, לטייל עם התנ"ך, כנרת, 2001
הרצוג חיים וגיחון מרדכי, מלחמות התנ"ך, ירושלים : הוצאת עידנים, 1981
ורנר, קלר , התנ"ך כהיסטוריה, דבר, 1958
ידין, יגאל , תורת המלחמה בארצות המקרא, ירושלים : האוניברסיטה העברית, 1963
ליוור,יעקוב ,היסטוריה צבאית של א"י בימי המקרא, משרד הבטחון, 1973
מזר, בנימין, ההסטוריה של עם ישראל : האבות והשופטים, תל אביב: מסדה, 1967
מלמט, אברהם , כיבוש הארץ בימי יהושע, ירושלים : עיונים, 1954
עיונים בספר יהושע – דיוני החוג למקרא בבית דויד בן גוריון, דין וחשבון מלא, קריית ספר, ירושלים, תש"ך, 1960.
קויפמן, יחזקאל, הסיפור המקראי על כיבוש הארץ , מוסד ביאליק, 1955
קיל, יהודה, ספר יהושע, ירושלים : מוסד הרב קוק, 1994
Abraham Malamat, Early Israelite warfare and the conquest of Canaan, Oxford Centere for Postgraduate Hebrew Studies, 1978.
מאמרים:
אלון, מנחם, הפטור מגיוס וסרבנות הגיוס, www.daat.ac.il/daat/history/maamarldv.htm, 13.1.2004
חוק חלוקת שלל במלחמה, דברי הימים, גליון מס' 12, www.daat.ac.il.mishpat-ivri/skirot/95-2.htm, 13.1.2004
ייבין שמואל, "גיאוגרפיה ואסטרטגיה בתולדות ארץ-ישראל", היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא , ערך יעקוב ליוור, הוצאת מערכות משהב"ט 1973.
כהנא, טוביה, ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתחלות, שלוחות, גליון נ"ט, תשי"ח – http://.daat.ac.il/daat/history/kahana3-2.htm
מייזלר ב' , כנען שלפני הכיבוש הישראלי, מערכות , עמ' 65-64.
מלכה שוורץ , מלחמות וכיבושי יהושוע בן נון, מחניים – צה"ל, גיליון סט (ללא תאריך) http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/shvartz3.htm
נאמן נדב, 'פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית', בתוך: מנוודות למלוכה, יד יצחק בן צבי, ירושלים 1990.
סטטמן, דניאל, מוסר צבא ומלחמה, אתיקה וצבא, מקחצ"ר, 1996
קידר,מרדכי, 'מרגלי משה לעומת מרגלי יהושוע', דף השבועי, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ח
[1] תורת הקרב, כרך א', המטה הכללי, 1963, עמ' 1
[2] טוביה, כהנא," ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתחלות", גליון נ"ט, שלוחות, תשי"ח
[3] ב.מייזלר , "כנען שלפני הכיבוש הישראלי", מערכות , גיליון כ'-כא' , עמ' 65-64.
[4] דרך זו מוזכרת במסעם של מלכי ארצות הפרת והחידקל אל דרום ים המלח (בראשית פרק יד')
[5] ש. ייבין, "גיאוגרפיה ואסטרטגיה בתולדות ארץ-ישראל", היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא , ערך יעקוב ליוור, הוצאת מערכות משהב"ט 1973. עמ' 11-3 .
[6] יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1987, 12-13.
[7] מלכה שוורץ , מלחמות וכיבושי יהושוע בן נון , מחניים – צה"ל, גליון ס"ט.
[8] על פי תעודות "מכתבי אל עמרנה" שנמצאו בארץ ומציגות את התקופה מנקודת המבט הכנענית.
[9] תורת הקרב, כרך א', המטה הכללי, 1963, עמ' 2
[10] יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, האונ' העיברית, ירושליים, 1963, עמ' 27-32 .
[11] יגאל ידין , תורת המלחמה בארצות המקרא, האונ' העברית, ירושלים, 1963, עמ' 135-150
[12] יגאל ידין ,דיני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון, קית ספר, ירושלים, 1960, עמ' 71-73
[13] ורנר קלר , התנ"ך כהיסטוריה, מחברות לספרות, 1958, 141-147 .
[14] מרדכי קידר, מרגלי משה לעומת מרגלי יהושע, דף השבועי, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ח.
[15] ראה : רקע אסטרטגי.
[16] ורנר קלר , התנ"ך כהיסטוריה, מחברות לספרות - דבר, 1958, 147-134
[17] יחזקאל קויפמן, הסיפור המקראי על כיבוש הארץ , מסד ביאליק, 1955 , עמ' 100 -102
[18] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981 , 27-28 .
[19] במדבר י"ג ח'
[20] מרדכי קידר, מרגלי משה לעומת מרגלי יהושוע, אונ' בר אילן, תשנ"ח
[21] א' בן –יהודה , מלון הלשון העברית, יד, ירושלים 1951 , עמ' 6278-6284 .מתוך : מנשה הראל, הריגול והמודיעין במקרא, חקרי הארץ:עיונים בתולדות ארץ ישראל, הוצאת אונ' בר אילן,
[22]חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981, עמ' 28-29 .
[23] יהושע ד יט
[24] מלכה שוורץ, מלחמות וכיבושי יהושע בן נון, מחניים – צה"ל, גליון כט.
[25] מדריך ישראל, מדבר יהודה , עמ' 94-95
[26] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981 , 27-28
[27] הדרכה, בה"ד 1, עקרונות המלחמה.
[28] י.אליצור, עיונים בספר יהושע, החוג למקרא, עמ' 4-6
[29] תורת הקרב, כרך ב', עמ' 99 .
[30] תורת הקרב, כרך א', עמ' 32
[31] פירוש דעת מקרא , מוסד הרב קוק
[32] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981 , 27-28
[33] פירוש דעת מקרא , מוסד הרב קוק
[34] דורון גליה, לטייל עם התנ"ך, כנרת , 2001 .
[35] י.אליצור, עיונים בספר יהושע, עמ' 6
[36] ברן א, אמנות המלחמה, תל אביב , מערכות , 1958, עמ' 31.
[37] תורת הקרב, כרך א', עמ' 32 .
[38] בתנ"ך מתוארת היוזמה כפקודה מאלוהים אולם אם כן ראוי לשבח את אלוהים על כך.
[39] ידין , דוד בן גוריון , עמ' 73.
[40] עקרונות המלחמה, אג"ם תוה"ד , 1996
[41] תורת הקרב, סעיף 18 ב', עמ' 39.
[42] מנחם אלון, הפטור מגיוס וסרבנות הגיוס, www.daat.ac.il/daat/history/maamarldv.htm, 13.1.2004
[43] חוק חלוקת שלל במלחמה, דברי הימים, גליון מס' 12, www.daat.ac.il.mishpat-ivri/skirot/95-2.htm, 13.1.2004
[44] דניאל סטטמן, מוסר, צבא ומלחמה, אתיקה וצבא, מקחצ"ר, 1996, עמ' 199-200
[45] דניאל סטטמן, מוסר, צבא ומלחמה, אתיקה וצבא, מקחצ"ר, 1996, עמ' 198
[46] שם, עמ' 199-200
[47] אסא כשר, רוח איש, עם עובד, תל אביב, 2001, עמ' 35
[48] סיכומי הקורס : פסיכולוגיה צבאית, ד"ר עוזי בן שלום, 30.12.2003
[49] בשונה מהשיטה בה נהג משה
עם היוצא למלחמה כנגד עם אחר נדרש לכללים ועקרונות מלחמה על מנת להצליח. לאורך השנים הוגדרו הכללים והעקרונות אולם יישומם ניכר בתקופת מוקדמות יותר מהמלחמות המודרניות. מלחמות יהושע בן נון על אף שהן חלק מהסטוריה העתיקה עשויות להוות מצע מתאים לבחון ולהדגים את אופן השימוש או אי השימוש בעקרונות והכללים המודרניים והשפעתם על ההצלחה או הכשלון בקרב.
התנ"ך מספק תיאור מפורט של מהלכים צבאיים טקטיים מלפני 5000 שנה. בעבודה זו אנתח את קרבות יריחו והקרב על העי כולל המלחמות נגד מלכי הדרום והצפון. מהלכי המלחמה של יהושע מפורטים החל מקבלתו את הפיקוד על העם ועד לפשיטה על מלכי הצפון. השלבים המאוחרים יותר של הקרבות אינם מפורטים ולא ניתן ללמוד מהם על עקרונות המלחמה והכללים של הלחימה הטקטית.
עבודה זו מאפשרת לי להעמיק בתחום המקצוע הצבאי באמצעות מחקר של קרבות מן ההיסטוריה הצבאית תוך ניתוח סוגיות מקצועיות. בעבודה זו אבחן את הקרבות באמצעות ניתוח מהלכיו של יהושע בן נון ועם ישראל. בנוסף אנסה לתאר ולנתח את שיטת הלחימה של הצבאות היריבים בקרבות אלו, הכנענים בעיקר. אתייחס גם לגורם נוסף שתיאורו יעזור להבין את ההיגיון הטקטי בקרבות והוא מרחב הלחימה והשטח הרלוונטי לאותה תקופה.
קרבות יהושע בן נון בכיבוש הארץ מתוארים בתנ"ך בפירוט רב. יש הסוברים כי הכנסת תיאור הקרבות לתנ"ך והפירוט הרב שניתן להם שימש גם בתקופות קדומות יותר להצדיק את זכותו של עם ישראל על הארץ.
לאורך העבודה אתייחס לארץ ישראל כיחידה גיאוגרפית ברורה עם גבולות מוגדרים. אנסה לתאר את כל אזור עבר הירדן המערבי בשם ארץ ישראל מהגליל ועד לצפון הנגב של ימינו.
ארכיאולוגים וחוקרים רבים מטילים ספק באשר לתיאור התנכי של הקרבות. הביקורת המדעית מעלה ספקות באשר לסדר האירועים כפי שהם מוצגים בספר יהושע ותיאור האירועים שלעיתים לא תואם את רוח התקופה. ביקורת נוספת נובעת מאופי תיאור הקרבות מהצד המנצח אשר מציגה תמונה חלקית בהבנת המהלכים ושיקול הדעת של האויב, כמו כן הרצון לבניית המיתוס לאומי עשוי להביא להגזמה בתיאורים.
בעבודה זו אסקור את התהליכים כפי שהם מתוארים בתנ"ך, בעיקר בספר יהושע (פרקים י'-יא'), אולם אירועים רבים מוזכרים גם בספר דברים ובספר שופטים ואתייחס אליהם לאורך העבודה. בתיאור הקרבות בתנ"ך חסרים פרטים רבים שחשובים להבנת המהלכים הצבאיים. על מנת להשלים פרטים אלה אעזר בשני סוגים של פרשנות, הארכיאולוגית והדתית.
כפי שציינתי, המחקרים הארכיאולוגים חלוקים לגבי הקרבות. אולם עבודה זו מטרתה לתאר קרבות ומהלכים טקטיים המיוחסים ליהושע בן נון ולשבטי ישראל לפני כ-5000 שנה. לכן,בחרתי שלא להעמיק בעבודה בחילוקי הדעות בין הסיפור המקראי לממצאים הארכיאולוגים אלא להציג את הפרשנויות הרלוונטיות לסוגיות המועלות בלבד. מלבד הארכיאולוגים וההיסטוריונים ישנם לתיאור הקרבות גם מקורות יהודיים דתיים רבים, ניתוח הקרבות בהיבט הדתי קיבל תאוצה עם הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש יהודה ושומרון ב-1967, לאורך העבודה אשלים חלק מהתיאורים גם בעזרת הפרשנות הדתית, אולם יש לזכור כי פרשנות זו בבסיסה מהווה כלי לחיזוק האמונה ולא מקור מדעי מהימן.
הבחירה בניתוח קרבות יהושע בן נון נובע מתוך רצון להעמיק בלימוד עקרונות המלחמה ותורת הקרב והשימוש בכלי נשק שונים מהמוכרים לנו היום ובאופי צבא שונה. העקרונות והכללים מודגמים לעיתים קרובות באמצאות הקרבות המודרניים שהיו לעם ישראל ב-55 שנים האחרונות אולם ניסיון לנתח את העקרונות והכללים לפי קרבות מלפני 5000 שנה מסייע לדעתי לגיבוש הבנות חדשות.
1. רקע
בארבעת הפרקים הקרובים אסקור את ארבעת גורמי היסוד של הקרב[1]: אתאר את הרקע של הלחימה תוך ניתוח זירת הלחימה, בחלק השני אסקור את הכוחות הלוחמים משני הצדדים, החלק השלישי ינתח את כלי הנשק של הכוחות הלוחמים ואת השימושים שניתן לעשות בהם בקרב ולבסוף אסכם את המהלכים העקרים בקרבות הכיבוש.
1.א. רקע מדיני
הארץ בתקופת הברונזה המאוחרת המאות ה-19-13 לפנה"ס נחלקה מבחינה גאו-פוליטית לערים ולמלכויות כנעניות שונות בעלי טריטוריות נפרדות, אשר לעיתים נלחמו זו בזו. מבחינה כלכלית, מרבית התושבים בארץ ישראל עסקו בחקלאות ומקצתם עסקו גם במסחר וענפי כלכלה אחרים.[2]
המלכויות בכנען היו כפופות לשלטון של מלך מצרים. הארגון הצבאי המצרי בארץ היה תחת פיקודו של שר הצבאות שישב בעזה, שהיוותה את בירת הפרובינציות של כנען. תפקידיו היו לדאוג לביטחון בדרכים, לפקד על גדודי הצבא ועל חיילות המצב. בעזה גם ישב הנציב המצרי שהחזיק סוכנים , תפקידם של אלה היה לגבות מיסים וכן לפסוק בסכסוכים שפרצו בין מלכי כנען השונים.
לקראת המאה ה-14 לפנה"ס החלה הירידה ביוקרתה של מצרים. הכיבושים מצפון של החיתים והתיישבותם באזור לבנון של היום. ההתיישבות של הפלשתים, "גוי הים", בשפלת הים. אחרונים שניצלו את המשבר בין עמי כנען למצרים היו בני ישראל בכיבוש הארץ וההתנחלות.
סיומו של השלטון המצרי הביא את תחילת תקופת ה"התנחלויות" הישראליות. עם ישראל התיישב בארץ למורת רוחו של השלטון המצרי שתמך בתושבים הכנענים. התמיכה של המצרים בערי כנען וניצחון עם ישראל בכיבושים פגע במעמדם של המצרים באזור והביא את שלטון מצרים לתקופת שפל.[3]
1.ב. רקע גיאוגרפי ואסטרטגי
קשיי התנועה במדבר ובים הפכו את ארץ ישראל לחבל ארץ בעל משמעות אסטרטגית כאזור מעבר בין יבשות אסיה ואפריקה.
הדרכים שימשו את יושבי הארץ למסחר ואת שליטיה לגביית מסים מסוחרים. ענף זה היה מפותח והפך את הצירים לנכס אסטרטגי דבר שהביא מעצמות שונות למצוא עניין בשליטה בארץ. תוצאה נוספת של החשיבות האסטרטגית בהחזקת הארץ היא שכל עם היושב בארץ נדרש להיות ערוך מול איומים מהעמים סביב. דרכי האורך החשובות היו, האחת דרך המלך בחלק המזרחי של הארץ [4], הדרך השנייה המרכזית היא דרך הים שעולה מגדות הנילוס לאורך החוף ומתפצלת באזור מגידו לצפון ולצפון - מערב. שתי דרכי אורך פנימיות של ארץ ישראל , האחת, דרך העולה מבאר שבע לכיוון צפון על גבי קו פרשת המים (כביש מספר 60 בימינו). הדרך השנייה עולה ממפרץ אילת לערבה ולכיוון בקעת הירדן עד הרי הלבנון.
צירי הרוחב הם בעיקר צירים פנימיים שמבוססים על דרכים שיצרו הואדיות. ביניהם ציר נחל קדרון ושורק , וציר נחל פארעה, קנה וירקון. על צירים אלו התבססו התקפות רבות מימי השלטון המצרי ועד מלחמת העולם הראשונה.
שתי נקודות משמעותיות בתיאור מרחב הלחימה בארץ הם המדבר והים. המואבים והאדומים כבר מהאלף השני לפנה"ס. הקימו ערי מבצר על מנת למנוע התקפות פתע מהמדבר. ערי מבצר אלה הגנו על קו החוף. מיקומם העיקרי היה שפך הנחלים שירדו לים.[5]
נודעת חשיבות רבה גם לפוריות החקלאית של הארץ. האקלים בארץ אפשר חקלאות בעל- ללא השקיה מלאכותית, יתרון זה הפך את הארץ לנכס חקלאי. "ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית ושמן ודבש." (דברים ח ז-ח).[6]
2. יחסי כוחות
2.א. הכח הישראלי
הכח הישראלי הגיע לקרבות בארץ ישראל עם ניסיון קרבי דל. הקרבות שניהלו בני ישראל בעבר הירדן המזרחי היו מעטים אל מול אויב חלש יחסית. הפיקוד על הצבא הישראלי התחלף ברגע האחרון לפני הכניסה לארץ. הכח הורכב משבטים שכל אחד ביקש אזור התיישבות עם שיתוף פעולה קטן מאוד ביניהם. במהלך הנדודים במדבר לא החזיקו בני ישראל כמות גדולה של ציוד לחימה ולא הכינו כלי נשק חדשים. ציוד לחימה כדוגמת מרכבות הברזל שהיו בידי הכנענים הצריך כלכלה מפותחת מעבר ליכולות של עם נודד.
מאידך הצבא הישראלי היה "צבא עם", שמאופיין בכח אדם רב כשכל משאבי החברה מושקעים בלחימה. הרגשת השליחות והאמונה ב-ה' יוצרת מוטיבציה גבוהה בקרב הלוחמים והופכת למכפיל כח "תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש מפניכם"(יהושע ג' י'). מלבד זאת על פי דיווחי המרגלים חששו יושבי הארץ מאיום השבטים "ונמוגו כל יושבי הארץ מפניכם"(יהושע ב' ט').
2.ב. הכח הכנעני
כנען לא הייתה מאוחדת מול האויב. תושבי הארץ שברובם עסקו בחקלאות ומסחר ישבו בערים מבוצרות ומבודדות. היכולת לנהל מערכת הגנה כוללת ומקיפה כמעט בלתי אפשרית. ישנן תעודות ארכיאולוגיות רבות ומצביעות על סכסוכים בין המלכים השונים ועל יחסים מעורערים ביניהם. [7]
המצרים ששלטו בארץ חששו ממרד של העמים והתושבים בארץ לכן הפרידו בין הממלכות על מנת שלא יוכלו להתאחד לכח גדול ובכך הקטינו את היקף הצבא שברשותם. אולם המלכים בארץ עמדו מול איומים רבים ביניהם , בעיקר שבטי ה"חבירו", שבטים נודדים שניסו לפלוש לארץ המזוהים עם העבריים.[8] כל אלה דרשו ביצורים כבדים בערים ללא אפשרות לצאת למתקפות יזומות.
כלי הנשק שהיו בידי הכנענים היו מפותחים בזכות היכולות המצריות הגבוהות. אולם כלי נשק אלו נשאו אופי התקפי והפכו להיות חסרי משמעות בהגנה סטטית.
דגש ניתן לביצור הערים, הערים הכנעניות היו מבוצרות ומוגנות. מיקומה של עיר כנענית נקבע לרב על פי שני פרמטרים עיקריים היתרון הטקטי והאסטרטגי במיקום הגיאוגרפי והספקת המים קרבת העיר. לרב ישנו ניגוד אינטרסים בין היתרון הטקטי לבין הספקת המים שכן המים נמצאים במקומות הנמוכים ויתרון טקטי המתבסס בעיקר על הגובה. שילוב בין השניים קיים במקומות ספורים בלבד לכן ניתן למצוא המשך ההתיישבות באותו מקום גם אחרי שנכבש ונהרס, כנראה תוך שימוש חוזר באבני הבניין. הגנת הערים התבססה על 300 עד 1000 לוחמים בכל עיר.
תכונת מפתח של כוח לוחם היא נכונותו להלחם. [9]המוטיבציה של הכנענים מאובחנת בעיקר מדיווחי המרגלים אצל רחב. רחב שישבה בחומות העיר והכירה את הרוח הלאומית מעיסוקה, העידה בפני המרגלים שישנו חשש גדול מפני עם ישראל "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (יהושע ב' יא'). יהושע הצליח ליצור הרתעה ולזרוע פחד באויב מהשמועות בקרבות האמורי.
יש להתייחס גם לפרמטר הכלכלי בהגנה על העיר, היכולת לשרוד בזמן מצור והאפשרות ליצר כלי נשק ולבנות ביצורים דורשים עורף כלכלי עמיד.
שלושת המרכיבים עיקריים הם החומות, המצודה והספקת המים. החומות נועדו למנוע התפרצות של התוקף לעיר. יהושע בן נון וצבאו הצליחו לכבוש גם ערים מבוצרות, ראיה לכך שהחומה אינה מהווה הגנה מוחלטת אלא מכשול מעכב שמאפשר לכוחות המגנים לשחוק את הכוח התוקף.
החלק החשוב ביותר בבניית החומה היה השער. מרב תשומת הלב ההנדסית הושקעה בשער, שהיה נקודת תורפה בחומה. הכניסה לשער הייתה מאופיינת במעברים מורכבים ואופן פתיחה מורכב של השער עצמו על מנת למנוע כניסה מהירה והתפרצות פנימה של חיילים. השער נשלט על ידי המגן בעמדות שאפשרו פגיעה בכל כח שהתקרב אליו.
העיר נבנתה במספר רובעים. על מנת לאפשר את המשך ההגנה על העיר גם אחרי נפילת חלק מסוים של החומה ביצרו את העיר בתוכה ואפשרו לרובעים להלחם בנפרד. המצודה שבה ישב מלך העיר הייתה ממוקמת במרכז העיר ודרשה מהתוקף לעבור את הסמטאות הצרות שבהם הוא נחשף למארבים רבים. המצודה עצמה גם היא הייתה מבוצרת ומוגנת בדומה לחומות החיצוניות.
הספקת המים לעיר הייתה גורם מהותי בהגנה על העיר, בשעת מצור ערים שלא הייתה להם הספקה שוטפת של מים נפלו. פיתרון שכיח ביותר הוא מנהרות שמובילות את המים ממעיין או נחל לתוך העיר.[10]
יחסי הכוחות בין הכנענים שישבו בארץ לבין בני ישראל שהגיעו מן המדבר היו לטובת הצד הכנעני. הסיכויים לכבוש את הארץ ולהכריע את הכנענים נראו קלושים. הסיבה לפי הטקסט התנכי לניצחונות של יהושע בן נון איננה באמצעים ובניסיון אלה ברוח הלוחמים ביכולת המנהיגות של יהושע והיכולת הטקטית הגבוהה שהוא הפגין.
3. כלי הנשק
תאורי קרבות יהושע בן נון אינם מספקים מידע רב לגבי כלי הנשק וצורת הלחימה באותה התקופה. אף על פי כן אנסה לסקור בקצרה את כלי הנשק שהיו בשימוש בידי המצרים באותה התקופה. חילקתי את כלי הנשק על פי אופי השימוש לטווח קצר, קרבות פנים אל פנים ולטווח ארוך , שבו בולטת בעיקר הקשת שאיננה בשימוש רב. אסקור גם את שיטות ההתקפה על הערים המבוצרות ואפשרות להתמודד עם הביצורים כפי שבא לידי ביטוי בקרבות יהושע.
3.א. טווח קצר
גרזן – הגרזן בנוי מלהב צר וארוך עשוי ברונזה ומחובר למוט עץ. לעיתים צד אחד של הגרזן להב והשני זיזים חדים.
חרב- כלי נשק נגד אויבים חשופים חסרי שריון. היו שני סוגי חרבות עיקריים באותה תקופה, הסוג הראשון והקדום תפקידו לחיתוך גופו של האויב ולכן היה בעל להב קטן יחסית וידית ארוכה. סוג נוסף של חרב היא חרב ההכאה שהייתה בעלת להב עקום וארוך ושימשה להכות באויב בעוצמה. חרב ההכאה מסבירה את הביטוי בקרבות יהושע "ויכה לפי חרב" ביטוי כזה לא מתאים לחרב הישרה והקצרה שדוקרת או חותכת אלא לחרב העקומה שתפקידה להכות באויב.
הרומח- בעל מוט אחיזה ארוך שבסופו מחובר להב ברונזה הדומה בצורתו לעלה. הרומח שימש להגנה על הערים מעל החומות. הרומח, בניגוד לתקופות מאוחרות יותר לא הוטל כחנית אלא שימש לדקירת האויב תוך כדי הקרב לכן לא הייתה לו השפעה למרחקים גדולים יותר מטווח המגע.
3.ב. טווח ארוך
הקשת- הנשק המכריע לטווח הארוך באותה התקופה. שימשה גם בלחימה מתוך המרכבות, להגנה מעל חומות הערים וקשתים בשדה הקרב. הקשת עמדה לרשות הצבאות הגדולים שהחזיקו בתי מלאכה להכנתם אולם נמצאה פחות בידי שבטים נודדים. עיקר הסיבה לכך נעוצה במיומנות הדרושה להכנת הקשת ובסוג העצים הייחודי לבנייתו. הקשת פגיעה מאוד למזג האוויר ורטיבות ולכן נידרש נרתיק מיוחד להחזקתה.
חצים – עשויים מסוג עץ שאינו מזוהה בברור, אך ברור שהיה חזק וגמיש, שאפשר לתקוע בו את הלהב והנוצה. החצים היו יעילים גם נגד שריון קשקשים. החצים נשאו באשפה עשויה עור, כשבכל אשפה בין 25-30 חיצים. ירי החצים דרש אימון מיוחד.
3.ג. המרכבה
כלי הרכב היו בנויים ארגז ברוחב של מטר בעל שני גלגלים הרתום לסוסים. על הארגז עומדים הנהג ששולט במרכבה ומנווט ולידו הלוחם עם נשק שיכול לחבוט בעוצמה בכל מי שניקלע לדרכו או שיורה חצים באמצעות קשת.
המרכבה שינתה את אופי הקרב. היא אפשרה העתקת כוחות ועוצמת לחימה גדולה יותר אלא שהן היו ברשותם של מעטים. למצרים היה מספר רב של מרכבות לעומת הערים בכנען. יכולת העבירות שלה היתה נמוכה מאוד, כמעט בלתי אפשריות בשטח הררי, והתבלותה מהירה.
3.ד. אמצעי אבטחה
המגן – המגנים הכנענים והארץ ישראלים (בשונה מהמגנים המצרים), היו בנויים בצורה מלבנית 60 סמ' על 30 סמ', מקומרים במקצת, מעץ מצופה עור שצידו החיצוני עטוף בנעצים ודסקיות מתכת לחיזוק וקישוט.
השריון – השריון שימש בעיקר את החיילים על המרכבות, הם היחידים שהיו צריכים שתי ידיים פנויות ולא יכלו לשאת מגן. השריון עשוי קשקשים שאינו כבד וגמיש. נקודת התורפה שלו בין השריון לזרוע. השריון היה יקר מאוד ושימש מעטים מהלוחמים באותה תקופה.[11]
3.ה. תורת הלחימה לכיבוש הערים המבוצרות
חמש שיטות היו לכבוש עיר מבוצרת, הראשונה, טיפוס על החומה בסולמות בחיפוי של קשתות וכלים אחרים שיטה שכיחה בדרך לחימה של המצרים הקדמונים ובולטת בציורי הקיר. שיטה זו דורשת אומץ רב מצד הלוחמים שעולים על החומה. השניה, באמצעות פירצה שיוצרים בחומה ופגיעה ביסודות ובשלד החומה. לשם כך נדרשים אילי ברזל פורצי חומות שאינם מוכרים בתקופה זו. השלישית, באמצעות חפירת מנהרות מתחת לחומה שמאפשרים פריצה לעיר. הרביעית, מצור כאשר הכח התוקף מקיף את העיר ומביא את האויב למצב של רעב וצמא שגורמים לו להיכנע השימוש בשיטה זו נעשה כאשר הביצורים כבדים ומורכבים ולא נדרש או לא אפשרי לבצע התקפה על העיר. ואילו השיטה האחרונה, היא התחבולה והעורמה שהיא מהבולטות ביותר ומוכרת גם בתיאוריים מצריים ואף בסיפורים היסוטוריים של הרומאים והיוונים מתקופות מאוחרות יותר.[12]
4. אירועים קודמים
בטרם הגיעו בני ישראל לאזור הר נבו והגדה המזרחית של הירדן ננקטו מספר פעולות קרביות (נספח מס' 1). הראשונה שבהם הייתה שיגור המרגלים. הפעולה השנייה היא קרבות משה עם חמשת העמים בדרכו לעבר הירדן. אירועים אלה בעלי השפעה על קרבות יהושע גם במורל של העם וגם בהפחדת תושבי כנען לאחר הניצחונות בעבר הירדן.[13]
יציאת המרגלים מאזור מדבר פארן של היום נועד לחזק את המוטיבציה בעם לקראת המשך המסע. סיבה נוספת היא הצורך במידע לגיבוש תמונת מצב על האפשריות לתקוף את הארץ מדרום ועל הסיכויים לרשת את הארץ בעתיד. "ותקרבון אלי כלכם, ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבא אליהן. וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שניים עשר אנשים, איש איש לשבט" (דברים א' כב-כג). משה מינה לכח נציג מכל שבט סך הכול שנים עשר, המינויים של נציגי השבטים מעיד על הפילוג, התחרותיות וחוסר האמון בין השבטים. משה על מנת לקבל דיווחים אמינים ואובייקטיבית נאלץ לשלוח שנים עשר מרגלים כדי שכל אחד ימסור את נקודת מבטו מתוך אינטרס ההתנחלות של כל שבט. משימתו של הכוח מוגדרת לפרטים (במדבר יג יז- כ), ו"ראיתם את הארץ מהיא" (מבנה השטח-"טופוגרפיה") ו"את העם היושב עליה" (– אויב), נקודות מפורטות לבחינה: "החזק הוא הרפה" (דהיינו מהיא עוצמתו), "המעט הוא אם רב" (כמותו), "במחנים או במבצרים" – (עד כמה הוא מחופר או שיטת ההתגוננות שלו, נוודים במחנות או תושבי קבע), בהמשך מבקש משה גם את איכות הקרקע והגידולים המצויים בה.[14]
דיווח המרגלים , "זבת חלב ודבש ...עז העם היושב בארץ והערים בצורות ...וגם ילדי ענק ראינו שם" (במדבר יג כז-כח) עוררו חשש גדול בעם. לדיווחים בסיס היסטורי : לפי הממצאים הארכיאולוגים מאותה תקופה, היו בארץ כמות גדולה יחסית של מצודות מוקפות חומות ומגדלים שלא היו מוכרים לבני ישראל ונראו להם כמאיימים.
משמעותו של סיפור המרגלים רבה. מעבר להשלכות הדתיות שהביאו להחלטה לא להכניס את בני דור המדבר לארץ ישנן השלכות מבצעיות. על פי נתוני המרגלים לא ניתן היה לעמוד במלחמה מול העמים היושבים בארץ. לדעתם עם שאינו מנוסה בקרבות וחסר כלי נשק מפותחים לא יצליח לכבוש את הארץ ולכן משה מחליט לא לתקוף את כנען מדרום אלה ממזרח.
תוכניתו החדשה של משה מחייבת לעבור דרך חמישה עמים, בשן , האמורי, עמון, מואב ואדום. הדרך הנוחה ביותר למעבר הייתה "דרך המלך"[15]. בני ישראל מנסים לעבור מבלי לעורר מהומות יתר על המידה "לא נעבור בשדה ובכרם ..., דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך" (במדבר כ' יז). אלא שאדום חושד בעם הנודים ולא מקבל את ההצעה "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ' כ). על כן המצב מחייב קרבות עם חמשת העמים דרכם עברו בני ישראל. תיאור המשא ומתן עם מואב מלווה בטקסים פגאנים שונים וזונות שנשלחות כדי לשכנע את בני ישראל על ידי בלק מלך מואב אך כל אלה לא הועילו. פתרון הסכסוך עם בני מואב בא לאחר שהתגלה שמנהיגם של בני מואב היה יתרו בן אחיו של אברהם. עם המדיינים פורצת מלחמה "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו (במדבר לא יז) בקרב זה מנצחים בני ישראל הטובחים על פי התיאור במדיינים.
הקרב במדיין יצור בעתיד פחד אצל העמים היושבים בכנען. ויקנה ניסיון לבני ישראל בקרבות ובשיפור היכולות מעם נודד לעם כובש. [16]
5. תוכנית הכיבוש
כיבושיו של יהושע מהווים שרשרת כיבושים בעלי קשר אסטרטגי ביניהם. קשה להעריך אם רצף המהלכים של יהושע היו מתוכננים מראש או שהם צירוף מקרים הנראים בדיעבד כתוכנית מובנת. ניתן להניח כי התוכנית לקחה בחשבון מספר גורמים, בעיית ה"רכב של הכנענים", הפרוד בין הערים בכנען והמתיחות בין המלכים הכנענים. שבטי ישראל יכלו לנצח את הכנענים רק באמצעות לחימה מאוחדת של השבטים.[17] שהייתה מכפיל כוח אל מול אויב כנעני מפולג.
ניתן לחלק את מהלך הכיבוש לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא יצירת ראש גשר כולל הכנות המודיעין, הלוגיסטיקה, מעבר הירדן תפיסת יריחו כראש גשר לארץ. החלק השני הוא ביתור הארץ לשני חלקים, צפון ודרום, על ידי רצף כיבושים רוחבי שיצור חציצה ביניהם ובכך ימנע אפשרות לעיבוי מערכים ואספקה לוגיסטית בין החלקים. הביטוי לשלב זה הוא שרשרת הכיבושים מ"העי" ו"בית-אל" ועד לתבוסת האמורי בעמק איילון. החלק השלישי בכיבושים שהוא המשך ישיר מבחינה אסטרטגית אך לא מוכרח להיות ההמשך המיידי ברצף הזמן וספק אם נעשה על ידי יהושע, בחלק זה נכלל מלחמה במלכי הדרום, ומלכי הצפון. החלק השלישי לא יתואר בעבודה ולא אנתח אותו, אתמקד רק בשני החלקים הראשונים.
תוכניתו של יהושע שונה ממרבית המתקפות בארץ ישראל. מרביתן מתחילות מאזור השפלה לכיוון ההר. כך היה בהתקפת המצרים, הארמים, האשורים והבבלים. היוונים והרומאים. היתרון בלחימה מהאזור הגבוה בקרבות יהושע הוא בביטול יתרון רכב הברזל, שכן אין לו יכולת תמרון בשטח הררי. מלבד זאת אזור ההר היה מאוכלס בדלילות לעומת אזור השפלה.
5.א. שליחת המרגלים
בפרק זה אנסה לתאר את אופי המודיעין כחלק מהערכת המצב בנוהל הקרב של יהושע. ראשית הסיפור המקראי כפי שמופיע בספר יהושע. הקשר והפקת הלקחים מסיור המרגלים ששלח משה. לבסוף המסקנות לגבי עבודת המודיעין על פי תורת הלחימה של ימינו בצה"ל.
5.ב. קבלת הפיקוד על העם
יהושע קבל לידיו את הנהגת העם ומשימת הכיבוש מה' "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם" (יהושע א' ג'). ה' נותן ליהושע סמכות מוחלטת "לא התייצב איש לפניך כל ימי חייך"(יהושע א' ה') ראשי השבטים מגבים את ההבטחה האלוהית "כי איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת"(יהושע א' יח'). מינויו של יהושע מאפשר את תחילת ההכנות לכיבוש.[18]
ליהושע היה ניסיון צבאי, כיוון שבעבר שימש כמשרתו של משה. בשני אירועים, האחד במלחמת עמלק "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להלחם בעמלק"(שמות י"ז ח). שמשה מנה את יהושע כמפקד הכוחות בשטח. מאוחר יותר יהושע היה נציג מטה אפרים בקבוצת המרגלים ששלח משה.[19] מכאן שיהושע נחשב למפקד בכיר בעיני משה ושניתן היה לסמוך עליו.
5.ג. פקודה מרמה ממונה
במות משה קבע ה' ליהושע מטרה ומשימה. "עתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ...כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו" (יהושע א' ב-ד) משימתו של יהושע היתה לעבור את הירדן. המטרה "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החיתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם" (יהושע א ד).
5.ד. הערכת המצב
מטרת המרגלים ששלח יהושע שונה ממטרתם בתקופת משה. הפעם דרוש המידע להערכת המצב לפני היציאה לקרב (מודיעין לפני מבצע) ולא למורל של העם. למטרתו של יהושע אין צורך בנציג מכל שבט הספיקו שני מרגלים על מנת שלא יבלטו בשטח.[20]
יהושע תדרך את המרגלים "וישלח יהושע מרגלים...לכו וראו את הארץ"(יהושע ב' א'). א' בן יהודה פירש את המונח "לראות את הארץ" – לחוש בעיניים לחזות, לצפות כדי לקלוט, לתת את הדעת ולהתרשם, הבחין ובחן, הביט יפה ובדק אותו.[21]
רחב שימשה כמקור מודיעיני עקרי במסע המרגלים של יהושע. רחב תארה את הלך הרוחות בארץ "שמענו את אשר ... עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לסיחון ולעוג, אשר החרמתם אותם, ונשמע וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם"(יהושע ב' י'-יא'). מכן התורפה של היושבים בכנען - חוסר המוטיבציה להלחם. ניתן להניח שתורפה זו שמשה גורם מאיץ ליציאה לקרבות.[22]
קביעת מועד היציאה לתקיפה נקבע לעשירי לחודש הראשון[23], תקופת האביב. נתון זה השפיע על הלוגיסטיקה של הקרבות. בתקופה זו ניתן להתבסס על הגידולים ומקורות המים של הארץ. מספר רב של פעמים מוזכר בספר יהושע שהמזון בשלב זה נלקח מתוך הארץ "ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה' י"ב) .
אלא שמבחינת האויב עונת הקציר והאסיף מקשה על גיוס לוחמים באוכלוסיה הכפרית. והשימוש ברכב מוגבל בתנועה בבוץ.
5.ה. לחימה אל היעד
החדירה לתוך הארץ חייבה מעבר מכשול ותפיסת שטחים שולטים. יעדיו של יהושע הם לעבור את הירדן ולהיערך להתקפה על יריחו. יריחו עיר מבוצרת בסמוך לגשרי הירדן ואחיזה בה מהווה ראש גשר לכח הישראלי. (נספח מס' 2)
הירדן בתקופת האביב מלא מים וזרימתו חזקה. על מנת להעביר בו עם שלם נזקק יהושע למקום מעבר נח. על פי התנ"ך וממצאים ארכיאולוגים לפני הגעת בני ישראל לאיזור התרחשה רעידת אדמה שיצרה קטע של הירדן שבתוכו מפולות, שעליהם ניתן לעבור "וכל בני ישראל עוברים בחרבה" (יהושע ג' י"ז) . יהושע נצל אזור זה למעבר בני ישראל.
מלבד המעבר שנזקק לו יהושע היה יתרון נוסף למעבר הירדן באזור הזה. במידה ויהיה צורך בנסיגה יוכלו בני ישראל לחזור ולסגת במהירות לצד המזרחי של הירדן. ציר ההגעה של יהושע הווה גם ציר הנסיגה במידה ותכשל ההתקפה. [24]
6.יריחו
הקרב ביריחו מתואר בתנ"ך כסיפור אגדי שקשה לראות בו תוכנית מבצעית ומהלכים טקטיים. אתייחס לסיפור המקראי ולאחר מכן אעבור לניתוח הסיפור על פי פרשנות נוספת של החוקרים המודרניים ואתאר את חשיבותה של יריחו בציר הכיבושים של יהושע.
יריחו אחת הערים החשובות בארץ. מעין אלישע שלידה יצר נווה מדבר. היא ממוקמת על הדרך המזרחית לירושלים. ושולטת על מעברי הירדן ועל ציר העלייה מערבה אל גב הרי יהודה. בסביבתה מצודות רבות מתקופות מאוחרות יותר המדגישות את חשיבותה. באותה התקופה הייתה יריחו עיר המבצר המוגנת ביותר בארץ. [25]
ישנם מספר יתרונות להתקפת יריחו כעיר ראשונה במסע הכיבושים בארץ, שכן יריחו רחוקה משאר הערים הכנעניות, כיתור מהיר יעכב העברת ידיעות לפנים הארץ. יריחו אף קרובה לעבר הירדן המזרחי ומיקומה מאפשר נסיגה מהירה במקרה של כשלון ההתקפה. החסרון הגדול ביותר של בני ישראל הוא בצורך שלהם להתמודד עם ביצורים קשים לצבא לא מיומן.
לגבי פריצת החומה על ידי בני ישראל ישנן מספר השערות. המקרא מספר על נפילתה של החומה אחרי שבעה ימים שבהם סבבו בני ישראל סביב החומות עם ארון הקודש. ניתן להעריך על פי הסיפור כי בני ישראל צרו על העיר ולאחר זמן קצר זו נכנעה. סברה נוספת מעלה אפשרות לרעידת אדמה אך ממצאים שונים מראים שרעידת האדמה התרחשה בתקופה מאוחרת יותר.
השערה נוספת המוצגת בספר מלחמות התנ"ך היא התקפת פתע של יהושע לאחר ששה ימים של הצגת הכנות ליציאה להתקפה וסיורים אלימים מלווים בקולות מלחמה מסביב לחומות העיר. ביום השביעי כאשר ירדה הכוננות בקרב הכנענים פורצים ישראל את חומות העיר.[26]
7. כיבוש העי
כיבוש העי מוצג כדוגמה להמחשת עקרונות ההתקפה בצה"ל.[27] המהלכים הטקטיים של הכוחות מהווים דוגמא מוצלחת של פעולת הונאה והטעייה. אנסה לתאר את מהלכיו על פי התיאור התנכי, תוך התייחסות לשני ניסיונות הכיבוש של העיר. בהמשך העבודה אנסה לבחון את מיקומו של יהושע ואופי המאמצים באותה תקופה על פי קרב זה.
המניעים שהובילו, ככל הנראה, את יהושע לצאת להתקפה על העי היה חוסר אפשרות לתקוף את ירושלים עם הכוח המוגבל שהיה ברשותו, וכן היותה של העי, עיר מרכזית השולטת בהרי אפרים. בדומה ליריחו גם העי הייתה ממוקמת באזור מבודד שאפשר התקפה של בני ישראל מבלי לחשוש מעתודות של האויב. בתיאור המרגלים מתוארת העי כיעד קל לכיבוש שלא נדרש לו כח רב. מכאן הסיק יהושע כי בשיקול של מחיר מול תועלת כדאי לפנות בשלב זה לעי. חשוב להדגיש נקודה נוספת בהקשר זה כי לא היה צורך לכבוש את כל אזור הר אפריים במלואו, את הסיבה לכך ניתן למצוא בפרק י"ז כאשר מתאר יהושע את בני יוסף שנאחזו בשטח: "כי הר יהיה לך, כי יער הוא בראותו"(י"ז י"ח) מכאן ניתן ללמוד כי הר אפריים לא היה מיושב ואף היה מיוער ברובו, על כן בכיבוש העי השיג יהושע שטח גדול במאמץ קטן יחסית.[28]
סיבה נוספת לכיבוש העי, היא כי עצם ההחזקה בהר אפריים יצר שטח חיץ גדול בין מלכי הצפון מצפון לבין שאר חלקי הארץ בדרום.
השלב הראשון בהתקפה של יהושע, בדומה להתקפה על יריחו, הוא שליחת מרגלים. המרגלים שבים ליהושע ומציגים לו את הערכתם לגבי כיבוש העיר. אלפיים עד שלושת אלפיים איש יספיקו לכיבוש העיר. ההתקפה הראשונה יוצאת בכח של שלושת אלפים איש הם מתקיפים את העי ונתקלים בהתנגדות שפגעה בשלושים וששה לוחמים. ההתקפה הראשונה נכשלה והכח נסוג. ( נספח מס' 4)
יהושע ובני ישראל מתאבלים על ההרוגים והכישלון. החשש הגדול של יהושע הוא שהכישלון בהתקפה על העי יפגע ביכולת ההרתעה של בני ישראל "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ" (יהושע ז' ט'). לא הייתה ליהושע ברירה והוא חייב היה לצאת למתקפה נוספת.
ההתקפה השניה תוכננה בקפידה וכללה מספר כוחות ומאמצים. נראה כי יהושע ניצל את התבוסה של ההתקפה הראשונה והשתמש בה ליצירת התחבולה כמו כן הפיק לקחים לגבי גודל הכוח ודרך הפעולה. לקרב השני יצא יהושע עם כל העם, אותו חילק לשלושה כוחות. הכח הראשון היה כח מארב שמוקם במרחק סביר מהעיר במקום שאינו נראה לעין. "ראו אתם אורבים לעיר מאחרי העיר אל תרחיקו מן העיר מאור והייתם כולכם נכונים" (יהושע ח' ד'). הכח השני בפיקודו של יהושע תקף מהצד השני של העיר על מנת למשוך את האויב. הכח השלישי ממוקם היה בין בית אל ובין העי ותפקידו להלום בכח הרודף אחרי העם. ( נספח מס' 3 )
יהושע התחיל את ההתקפה בבוקר השכם. ההתקפה המבוימת בפיקודו של יהושע משכה את הלוחמים בעי אל מחוץ לעיר למרדף אחרי בני ישראל. הכוח שארב בצד השני של העיר קבל סימן מיהושע נכנס לעיר והצית אותה. "והעם הנס במדבר נהפך לרודף"(יהושע ח כ) ועם הכח ההולם הם השמידו את לוחמי העי.
נראה כי יהושע העדיף את הלחימה מחוץ לעיר, שכן ללחימה כזאת יש יתרון לכוח התוקף בהוצאת מגן מהביצורים והמחסות. תושבי העי אינם סטטים ונדרשים להלחם באויב ובשטח פתוח ובכך מקטינים את יתרונם כמגנים. יהושע מקיים את אחד ממטרות הנסיגה וההשהיה כפי שמוגדרות בתורת הקרב של צה"ל. "למשוך את האויב לשטחים שהם רעים לאויב, אך נוחים לכוח הנסוג ולעתודותיו על מנת להכניס את האויב לשטח השמדה – "מלכודת" שבה יותקף ויושמד. "[29]
ההתקפה של יהושע מורכבת משלושה מאמצים. מאמץ עיקרי שמטרתו כיבוש השטח שזו המשימה המיידית בהתקפה ושני מאמצים משניים שזה כוח ההטעיה וכוח ההלם שמקיימים את התכלית שניה של ההתקפה שהיא השמדת האויב.[30]
8. כיבוש ממלכות הדרום
ניצחון העי גרם לבני גבעון לכרות ברית עם יהושע. הברית בין גבעון ליהושע הייתה הברית הראשונה של בני ישראל בארץ. הברית בין יהושע לגבעונים יצרה חשש ואיום על מלכי הדרום של התפוררות. "וישלח אדני צדק מלך ירושלם אל הוהם מלך חברון ואל פראם מלך ירמות ואל יפיע מלך לכיש ואל דביר מלך עגלון לאמור: עלו אלי ועזרוני ונכה את גבעון כי השלימה את יהושע ואת בני ישראל" (יהושע י' ג'-ה').
חמשת מלכי הדרום עלו על גבעון. אנשי גבעון שלחו שליחים אל יהושע בגלגל, מחנה בני ישראל, ובקשו עזרה. יהושע לקח את כל לוחמי ישראל ויצא לעזור לאנשי גבעון, המסע התבצע בלילה תוך הסתננות. מלכי הדרום ציפו שמסעו של יהושע יערך כל הלילה אך הוא הפתיע אותם במהירותו.[31] "ויבוא אליהם יהושע פתאום כל הלילה" (יהושע י' ט').
יהושע ביצע תצפית מאזור נבי סמואל והתרשם ממבנה השטח. גבעון ממוקמת באזור הררי, מקומה נמוך יחסית והיא נשלטת מכל סביבותיה. חמשת מלכי האמורי כיתרו את גבעון וניסו לפרוץ את ביצורי העיר. יהושע התקיף את מלכי האמורי בתנופה מאזור גבוה מהם. ההתקפה של בני ישראל מאחורי הכח של מלכי האמורי שהיו עסוקים בלחימה חזיתית מול גבעון הכריע את מלכי האמורי שהתחילו בנסיגה. [32]( נספח מס' 5)
"וירדפם דרך מעלה בית חורון ויכם עד עזקה ועד מקדה" (יהושע י י-יא) תוך כדי המרדף מסופר על אבני ברד שירדו מהשמים (נראה שהם ירדו על שני הצדדים)[33] התיאור "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" (יהושע י יג) מבטא את הנחישות להשמיד את מלכי האמורי[34]. בסיום המרדף ולאחר השמדת כל הכוחות הלוחמים תפס יהושע את מלכי האמורי שהסתתרו במערה. יהושע הורה לתלות אותם ולהשליך את גופותיהם חזרה למערה.
"ויכה יהושע את כל הארץ ההר והנגב והשפלה ואשדות ואת כל מלכיהם לא השאיר שריד"(יהושע י מ) יהושע המשיך ותקף את לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר. בזה השלים יהושע את כיבוש דרום הארץ הכריע את מלכי הדרום, וחזר עם חייליו למחנה בגלגל.
חשיבות אסטרטגית גדולה יש לכיבוש הרי הדרום. לכיש היא עיר מפתח ששולטת על היובל הדרומי של נחל סוכריר, שליטה באזור זה מעניקה שליטה גם על צומת הדרכים בית חורון - עזה וכן אשקלון – חברון, וכן הופכת את העיר לכיש הייתה גם עיר מבוא מארץ החוף לארץ ההר.גם עגלון ומספר ערים נוספות בו ממוקמות על הגבול בין ההר לשפלה. החשיבות הגדולה של צעד אסטרטגי זה של יהושע, כי מלבד ההפרדה שיצר בין צפון לדרום הוא עשה גם הפרדה בין מזרח למערב.[35]
9. כיבוש ממלכות הצפון
מלכי הצפון היו היעד הבא של יהושע. ביניהם נכללו, מלך חצור, מדון, שמרון, אכשף. היתרון של מלכי הצפון "עמם עם רב כחול אשר על שפת הים לרב וסוס ורכב רב מאוד"(יהושע יא' ד'). יתרון זה של מלכי הצפון הווה קושי ליהושע ולשם כך נדרשה לו תוכנית תחבולנית שתמעיט ביכולת של כלי הרכב וכמות האויב.
בציווי אלוהי נדרש יהושע לתקוף אותם במחנה במי מרום, משמע פשיטה. משמעות מבצעית של הפשיטה היא פגיעה מהירה באויב, לעומת ישראל למלכי הצפון דרוש היה זמן רב לארגן את הכח הרב ואת המרכבות על מנת לצאת להתקפה.
בסיום הפשיטה יהושע שרף את המרכבות, יתכן שיהושע לא ידע לנצל את יתרון המרכבות ולקחת אותם כשלל. ניתן להניח כי יהושע לא רצה להכניס את המרכבות משום שלא היה לו ניסיון בשימוש בכלי כזה, לא יכול היה לתחזק אותם ולא רצה ליצור מעמדות שונים בעם בין פרשים לחיל רגלים. ( נספח מס' 6)
החרבת העיר חצור מהווה מהלך מכריע בכיבוש הצפון, "כי חצור היא ראש כל הממלכות האלה" (י"א י'). חצור הייתה על פי תיאור זה ובממצאים הארכיאולוגים עיר מרכזית למלכי הצפון פגיעה בה הביאה לנפילת הצפון כולו.
בזאת סיים יהושע את הכיבושים. "ויקח יהושע את כל הארץ ... ויתנה יהושע לנחלה לישראל לשבטיהם והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע יב א')
10. ניתוח קרבות יהושע על פי עקרונות המלחמה
עקרונות המלחמה הם "שיקולים בעלי אופי רחב, אשר במבחן המעשה נמצאו בדרך כלל נכונים, ועל מפקדים שהתעלמו מהם, או יפרו אותם, ניתן לומר: דמם בראשם" [36]
דבקות במשימה לאור המטרה:
מטרתו של יהושע כפי שצוין להעביר את העם מעבר לירדן ולרשת את הארץ. לפי מטרה זו נוהג יהושע בדבקות מוחלטת בשני אירועים בולטים, הניסיון השני בכיבוש העי והמרדף אחרי מלכי הדרום.
לאחר כשלון כיבוש העי בפעם הראשונה יצא יהושע להתקפה שנייה. התקפה שנייה על העי הייתה מתוכננת ומורכבת יותר. כשלון נוסף של יהושע היה פוגע במורל העם ובהרתעה של בני ישראל מתוך כך חשוב היה ליהושע לצאת לניסיון נוסף עם הסיכון בכישלון נוסף. לשם יציאה נוספת נדרשה ליהושע תוכנית תחבולנית יותר.
מקרה שני בו מפגין יהושע דבקות במשימה לאור המטרה במרדף אחרי מלכי הדרום. יהושע נכנס לקרב על גבעון בעיתוי מוכתב מראש ולא מרצונו, אולם קרב זה שירת את מטרת המלחמה וכמו כן הבין יהושע שניתן לקדם את המטרה באמצעות משימות המשך. ניצול ההצלחה של יהושע במרדף אחר מלכי הדרום יצר הכרעה בלתי צפויה.
"אחת המטרות המיידיות של התקפה היא השמדת אויב"[37],מעבר לכיבוש הארץ יהושע הקדיש מאמץ להשמדת האויב. כמצוין ביהושע ט' כד' "להשמיד את כל יושבי הארץ מפניכם". המרדף אחרי מלכי הדרום שימש מטרה זו והפגין את הדבקות בה.
רוח לחימה
מעקרונות המלחמה רוח הלחימה הוא העיקרון הבולט ביותר בכיבושי יהושע בן נון. השימוש ברוח הלחימה נעשה דרך האמונה בה' ובמלחמה כחלק מהמעשה האלוהי.
ביטוי לכך ניתן למצוא החל מדיווחי המרגלים "ויאמרו אל יהושע כי נתן ה' בידינו את כל הארץ" (יהושע ב' כד'). בכיבוש יריחו משתמש יהושע בסמלים וסימנים על מנת לשמור על רוח הלחימה של העם. המהלך הטקסי של הקפת העיר בליווי ארון הקודש והשופר הוא ביטוי מעשי לשימוש בסמלים מאחדים היוצרים את רוח הלחימה בעם .
כאשר מתערערת רוח הלחימה בעם בכישלון כיבוש העי "וימס לבב העם ויהי לצם" (יהושע ז' ו'). הסביר יהושע לעם כי כשלון ההתקפה על העי כנובע מחטא בקרב העם, על מנת לא לפגוע בביטחון העם ובהבטחה האלוהים, מעניש יהושע את החוטאים ויוצא למערכה נוספת. בסיום המערכה מחזק יהושע את העם בטכס שהתקיים על הר עיבל, שם בנה מזבח לה' והעלה זבחים.
רוח הלחימה של בני ישראל באה לידי ביטוי בהתנהגות והמשמעת הצבאית בהקפת חומות יריחו וביצוע מדויק של התוכנית בעי. הדוגמה הבולטת ביותר למשמעת הצבאית ולכח הרצון במסע שעורכים בני ישראל לעבר גבעון, מסע לילי של 25 קמ' בשטח הררי, בסיום המסע ממשיכים בני ישראל ויוצאים לקרב על גבעון שנמשך לאורך כל היום. בסיום הקרב ממשיכים במרדף אחרי מלכי האמורי. סך הכל עברו בני ישראל כ-50 קמ' לאורך 48 ש' שמרביתם תוך כדי קרב.
יוזמה והתקפיות
היוזמה וההתקפיות בולטת ביותר במרדף שמנהל יהושע כנגד מלכי הדרום. יהושע נכנס לגבעון בתזמון מוכתב מראש ולקרב נגד אויב שלא איים על בני ישראל. אף על פי כן הוא יצא למסע לילי לעזרה בגבעון ובסיום הקרב ממשיך יהושע למרדף עד להשמדת מלכי האמורי. היוזמה וההתקפיות של יהושע נעשתה לאחר שעות לחימה רבות ובתנאים קשים אולם כל אלה לא מונעים מיהושע והלוחמים להמשיך ולרדוף את מלכי האמורי עד להשמדתם.
ביטוי נוסף לעקרון זה ניתן למצוא ביוזמה של יהושע לתקוף את מלכי הצפון במחנה במי מרום[38]. על מנת למנוע קרב עתידי יזם יהושע פשיטה במפתיע שערערה את מערכי האויב. יהושע נצל את ההערכות הסטטית של האויב באמצעות יוזמה של המתקיף כאשר מלכי הצפון לא מוכנים. הגנה סטטית של יהושע במערכים ארעיים לא הייתה מאפשרת ככל הנראה להגיע לתוצאה דומה.
תחבולה
בספר יהושע ישנו שימוש נרחב בתחבולה שמבוססת על היתרון של המגן בעיר מבוצרת. על מנת לבטל יתרון זה נעזר יהושע בשתי שיטות בולטות. הראשונה ע"י התקפות פתע על הערים הנצורות (מי-מרום והגלגל) והשניה, משיכת האויב מחוץ לעיר לקרב בשטח הפתוח (כמו בעי או חצור ).
בתחום התחבולה ישנו סיפור על שבטים רומיים שבניסיון להפיל עיר מבוצרת הקיפו אותה לאורך שבעה ימים. בכל יום היה הצבא מוציא מספר התקפות על העיר שיצר כוננות מחודשת אצל המגן ולבסוף לשאננות. כאשר המגן לא היה מוכן תקף האויב את העיר וכבש אותה. מהדמיון בין הסיפור הנ"ל לסיפור כיבוש יריחו ניתן להסיק שנושא התחבולה היה נפוץ בעולם העתיק וכנראה נעשה שימוש בתחבולה גם בכיבוש יריחו.[39]
בכיבוש העי מבוססת התוכנית על תחבולה תוך שימוש בזיהוי מרכז הכובד של האויב והנכסים החיוניים להכרעה. יהושע גילה את תורפות האויב בקרב הראשון, כאשר יצאו הלוחמים להגן על העיר. מתוך תורפה זו יצאה התוכנית התחבולנית של יהושע לכיבוש העי. ליהושע ברור שכוחם של הכנענים מתבטא בעיקר בביצורים שלהם בערי המבצר. לכן הוצאתם מהעיר מהווה יתרון לתוקף. מעבר להפתעה בעיתוי התקיפה הייתה הפתעה גם בדרך התקיפה . התחבולה של יהושע הוליכה שולל את האויב ומנעה ממנו אפשרות להגן על העי.
לוחמת לילה, כפי שביצע יהושע במלכי האמורי מקיימת את עקרון התחבולה. השימוש באורח פעולה, מכיוון ובתזמון בלתי צפויים התאפשר ליהושע באמצעות העלייה הלילית מהגלגל לגבעון. התקפה זו שוברת את מערכי מלכי האמורי ומכריע את הקרב.
פשיטה על מחנה מי מרום מהווה גם תחבולה באמצעות ההפתעה שהיא יוצרת אצל האויב ומערערת לו את יכולת התגובה. התקיפה בנקודת זמן ומקום בלתי צפויים מאפשרים ליהושע פגיעה במחנה מי מרום ובכלי הלחימה בו מבלי להתקל בהתנגדות מסודרת מתוך המחנה. בכך שהשמיד את הצבא ואת המרכבות מנע יהושע התקפה של מלכי הצפון בהמשך עליו.
ריכוז מאמץ
באותם הימים התמקדו השבטים רק בכיבוש הארץ ולכך הקדישו את כל מקורות הכוח. דוגמה חיובית לריכוז המאמץ באה לידי ביטוי בצרוף כל השבטים ללחימה על אף שלכל שבט נועדה נחלה משלו. בני שבט ראובן דן וחצי המנשה הצטרפו למאמץ של כל העם לכיבוש עבר הירדן המערבי על אף שנחלתם בעבר הירדן המזרחי.
דוגמה שלילית לחוסר בריכוז מאמץ נמצא בקרב הראשון על העי, המרגלים דווחו ליהושע כי מספיקים 3000 איש בלבד לכיבוש העי., הערכה זו התבררה כמוטעת ותוצאותיה היו כשלון הקרב הראשון. לא היתה סיבה מצד יהושע שלא לצאת להתקפה כוללת על העי , אולם ההתייחסות לעי כקרב קל הובילה לכשלון.
בהתקפה השניה על העי מלבד גיוס כל העם לכיבוש חלק יהושע את העם למספר כוחות . שילוב בין הכוחות הביא לכיבוש מהיר ולריכוז מאמץ מול האויב מבלי שזה יצפה לכך.
אבטחה
עיקרון האבטחה בא לידי ביטוי בעיקר אצל הכנענים שהאחיזה שלהם בערי המבצר הביאה לפער באבטחה מחוץ לערי המבצר. הדוגמה הראשונה לכך היא באבטחה של העי. כאשר יצאו לוחמי העי לרדוף אחרי בני ישראל לא השאירו כח גדול מספיק (אם בכלל השאירו?) להגן על העיר.
דוגמה לחוסר אבטחה במלכי הדרום בהתקפה על גבעון. יהושע שהגיע עם לוחמיו מאחוריהם הצליח להפתיע אותם ולהכריעם.
יהושע נצל את רמת האבטחה הנמוכה של האויב ויצא להכריע אותו במחנהו במי מרום. בעקבות התקפה זו וההפתעה שגרמה לאויב לא יכלו אלה להגיב, מערכי מלכי הצפון הושמדו.
מיצוי הכח:
הביטוי למיצוי הכוח ניתן להמחיש בשתי דוגמאות מקרבות יהושע. הדוגמא הראשונה בכישלון של כיבוש העי שמהווה בשל אי ריכוז מאמץ כחלק ממיצוי הכח שבידי יהושע והכישלון השני בא לידי ביטוי בניצול הקרקע ומזג האוויר בצורת ההתקפה ועיתויה.
בקרב העי הראשון הושפע יהושע מהמרגלים ששלח, אלה דיווחו על אפשרות לכבוש את העי עם 3000 לוחמים. השימוש רק בחלק מהלוחמים הביא להפסד בקרב. יהושע ניצל את כל הלוחמים בקרב השני ועל ידי כך הכריע את הקרב. אולם יהושע עשה שימוש בכוח על ידי חלוקה לכוחות עם משימות שונות וניצול של הכוחות באמצעות שיתוף הפעולה ביניהם שהביא לנצחון.
ניצול הקרקע של בני ישראל מהווה חלק ממיצוי הכוח[40] בא לידי ביטוי בשני היבטים. ההיבט הראשון בתחום האסטרטגי של תכנון המערכה, בתחום זה ניתן להכליל את החדירה ממזרח על מנת לא להיתקל במלכי הדרום מהאזור המבוצר שלהם וההפרדה שיצר יהושע בין הדרום לצפון. ההיבט השני בניצול הארץ בתחום הלוגיסטי, ביציאה לקרבות באביב.
רציפות והמשכיות
הקרב השני על העי מהווה תגובה מיידית לכישלון בקרב הראשון. התגובה המהירה של יהושע נועדה למנוע הערכות מחודשת של מלכי הארץ נוכח ההפסד. האמונה שבני ישראל בלתי מנוצחים נקלטה אצל מלכי הארץ על פי המרגלים והכישלון בקרב הראשון עלול היה לשנות את הערכת המצב ולגרום לשבטי ישראל לעבור למגננה. על כן יהושע יצא מיד להתקפה נוספת.
דוגמה נוספת יש במרדף אחרי מלכי הדרום מהווה המשך ישיר לקרב על גבעון. יהושע נצל את ההצלחה בגבעון, ואת המוראל הגבוה של הלוחמים מול צבא פגוע וחבול. מרדף זה מנע ממלכי האמורי התארגנות ושיקום הצבא. יהושע מודע ליתרון של חיסול צבא מלכי הדרום במהירות ולכן המרדף הארוך אחריהם.
עומק ועתודה
מיקומו של המחנה בגלגל אפשר תנועה לצפון הארץ ודרומה וכמו כן כניסה של כוחות מערבה. מיקום זה אפשר נקודת מוצא לכוחות ומקום התארגנות . כמו גם קשר עם מזרח הירדן. מכאן חשיבותה של העי בנקודת היציאה של הציר מהבקעה אל ההר.
הביטוי של העתודה מתבטא בקרב העי השני כאשר מציב יהושע את העם מצפון מערב, מיקום שיאפשר תגבור של הכוחות הלוחמים. "וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר" (יהושע ח' יג')
פשטות
קשה לעמוד על הפשטות בקרבות יהושע בן נון, הפשטות תלויה ברמת הכוח וביכולות המבצעיות שלו. כל הקרבות נערכו בתצורות פשוטות בניהם גם קרב העי שעל אף שהיה מחולק לכוחות ומשימות שונים לכל כוח ניתן תפקיד ברור ופשוט. אולם לעם של נוודים ספק אם הביצועים הטקטיים היו פשוטים.
מנהלה
עקרון המנהלה היה בין עקרונות המלחמה של צה"ל והושמט בשנת 1995. מצאתי לנכון להדגיש גם את עקרון זה במלחמות יהושע בן-נון.
"הכינו לכם צדה כי בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן הזה" (יהושע א, י"א). בפסוק זה מתייחס יהושע להיבט הלוגיסטי של מסע הכיבושים. התייחסות למנהלה כגורם משפיע בלחימה בולטת גם בהערכות של בני ישראל בגלגל. המחנה בגלגל אפשר לבני ישראל לקבוע בסיס בו יוכלו למלא את הכוחות מחדש לכל קרב.
11.עקרונות ההתקפה בקרבות יהושע בן-נון
ניתוח התקפותיו של יהושע בן נון על פי תורת הקרב בצה"ל. הקרבות של יהושע בן נון כללו מספר מהלכים שמאפיינים קרבות התקפה גם בימים אלה. אנסה להציג את דוגמאות מתוך הטקסט המקראי בהם באה לידי ביטוי תורת ההתקפה שנכתבה כ-2500 שנה אחרי הקרבות.
11.א.מודיעין
המודיעין הוא הכלל הראשון בהתקפה. יהושע השתמש במודיעין בשתי רמות. האחת, המודיעין על הארץ ולהתקפה בכללותה והשניה , מודיעין ליעד שאותו תכנן להתקיף. המודיעין ליעדי ההתקפה בולט בכל הקרבות של יהושע. ביריחו ביצע יהושע תמרונים מסביב לעיר ובחן את אופי תגובת האויב.
בקרב העי "וישלח יהושע אנשים מיריחו העי...ויאמר אליהם לאמור עלו ורגלו את הארץ ויעלו האנשים וירגלו את העי" (יהושע ז' ב'). הגדרת משימת המודיעין נכשלה, המרגלים חזרו ואמרו "אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה" (יהושע ז' ג'). המרגלים לא הסתפקו בנתונים מפעולת האיסוף אלא הוסיפו על כך גם את הערכת המודיעין להתקפה ויעצו ליהושע לשלוח מספר קטן של לוחמים להתקפה, ההתקפה נכשלה. יהושע כשל ביכולת להעריך בעצמו ולא להסתמך על הערכות המרגלים.
בקרב הגבעון יהושע עלה לתצפית לפני ההתקפה ובוחן את אזור הלחימה. ברמה הטקטית תצפיות על האויב הינם בסיס ליציאה להתקפה, יהושע לא מכניס את הכוחות לקרב מבלי להתרשם מהשטח, מהאויב ולקבל תמונת מצב ברורה לבדו. ניתן להעריך כי יהושע ביצע את פעולת המודיעין מטווח כל כך קרוב ועם כל המחנה הלוחם מתוך הלקח של כשלון ההתקפה הראשון בעי. יהושע הבין את חשיבות המודיעין והערכה האישית.
בקרב מול מלכי הצפון לא מצוין בטקסט המקראי עבודת מודיעין, אולם לא קיימת אפשרות לבצע פשיטה בהצלחה כזאת מבלי לאסוף מידע מוקדם על היעד ועל האויב. הערכתי כי היה מודיעין שלא נזכר בטקסט.
11.ב.בחירת יעדים וצירים
מהניתוח בעבודה זו עולה כי בחירת היעדים של יהושע נעשה מתוך מטרה לחצוץ בין צפון לדרום ולאחר מכן לתקוף כל יעד בנפרד. כיבוש יריחו והעי ואחר כך תקיפת מלכי הדרום והצפון נעשה מתוך הערכה כי החיץ בין הצפון לדרום ימנע תגבור כוחות ושיתוף פעולה בין הצבאות.
קשה להעריך את תפיסת מרחב הלחימה של האויב, אך יש לציין בהקשר זה שבמידה והאויב נערך להתקפה ממזרח הפתיע אותו יהושע והתקיף אותו מצפון או מדרום. הכניסה של יהושע לתוך הארץ אפשרה תמרון לעומק ולאגף.[41]
11.ג.פעולה במספר מאמצים
קרבות יהושע בן נון בולטים בביצוע ההתקפה במאמץ אחד בלבד. מרבית הקרבות למעט קרב העי השני מוצגים בטקסט ככוח אחד ליעד אחד מבל להסתמך על כוחות נוספים ומבלי להתחלק למאמצים. הערכתי כי צורה זו של התקפה נובעת מיכולות שליטה מוגבלות של המפקד ומהרצון ליצור אחדות בעם.
בתורת הקרב נכתב כי בהתקפה במספר מאמצים יש צורך בהתקפה עם מקסימום כוחות לפנים. עקרון זה בולט בכל הקרבות ומודגש בעיקר אחרי כישלון כיבוש העי הראשון שבו השאיר יהושע חלק מהכוח הלוחם מאחור ובעקבות זאת נכשל בקרב.
12. היבטים ערכיים
הטיפול באויב מובס ובעריו. יהושע הקפיד במרבית המקרים לשרוף או להרוס כליל את הערים אותם כבש. נמצא שיהושע לא ניצל את התשתית להתיישבות של עם ישראל. השארת אדמה חרוכה מאחוריו והשמדת האויב, עם ציוד הלחימה שלו מעלים מספר נקודות למחשבה על מטרות הלחימה, אופייה וההיבטים הערכיים והמוסריים שלה.
השמדת האויב ולקיחת שלל נתפסת כבלתי מוסרית בתקופתנו, אולם יש לבחון תפיסה זו בקרב עם ישראל. "ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אישה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב" ( יהושע ו' כא'). הרג והרס כאלה עלולים להוביל את האויב להלחם עד מוות בנחישות מול מי שמאיים על חייהם ועל מקום מושבם, מדוע בני ישראל נהגו כך? מדוע לא לקחו שלל ומכרו את השבויים לעבדים ?
לקיחת שלל נתפסה כלגיטימית בעולם העתיק לפני תקופתו של יהושע. שתי דוגמאות בולטות לכך מתוארות, בפעם הראשונה, כאשר אברהם אבינו, בפרשת "לך לך", התערב במלחמת ארבעת המלכים מבבל מול חמשת המלכים מארץ ישראל על מנת לפדות את לוט כשבוי מלחמה. בסיום המלחמה הציע מלך סדום לאברהם חלק בשלל המלחמה אך אברהם סרב לקחת את השלל אליו, אלא לחלק אותו בין הלוחמים.[42] דוגמא נוספת מתוארת בתקופתו של יהושע, במלחמת בני ישראל במדיין חילק משה את השלל בין הלוחמים לבין העם, חלוקה זו הייתה להסדר הראשון בתחום חלוקת השלל במלחמה.[43]
במלחמות יהושע בן נון ההתייחסות ללקיחת שלל למטרות אישיות נחשבה גניבה. ביזה של אוכלוסיה אזרחית היא גניבה לכל דבר. ההתנגדות לביזה יכולה לנבוע ממספר מניעים, הראשון, למנוע מהמלחמה להפוך ממלחמת כיבוש למטרת התיישבות, למלחמה שמטרתה התעשרות כלכלית ובכך עלולים לערער את הלגיטימציה המוסרית ביציאה למלחמה. המניע השני הוא החשש של יהושע להפוך את העם לחבורת שודדים חסרי קוד ערכי. המניע השלישי של יהושע נובע מהסכנה כי החמדנות לשלל עלול להשפיע על שיקול הדעת בקבלת ההחלטות הטקטיות והאסטרטגיות בקרב, סדר העדיפות בקביעת היעדים עלול להשתנות בהתאם לצורך הצבאי לעומת צרכים התועלתניים אישיים.[44]
מלבד השיקולים המוסריים, יש לקחת בחשבון כי גניבת השלל בקרב מובילה לחלוקה לא שווה, כפי שהיה במלחמה של אברהם ובמלחמתו של משה. תופעה כזאת יוצרת אי שוויון ומעמדות בעם, ואלה עלולים להוביל לניכור ולסכסוכים במערכת היחסים בעם ישראל. תופעות היכולות לפגוע בחוסנו של העם.
השמדת הערים התבססה על ההנחה כי אחרי נדודים של ארבעים שנה, שאף עם ישראל להתיישב ולהקים את ביתו בארץ. ריבוי השבטים עלול היה להוביל להתיישבות של שבט בסיום כל כיבוש. במצב שכזה היה פוחת מספר הלוחמים מקרב לקרב וכיבוש הארץ כולה היה נכשל. יהושע, שכפי הנראה, חשש ממגמה זו, נמנע מלהשאיר את המקומות הכבושים להתיישבות ובכך ניסה למנוע התיישבות מיידית.
מתוך תיאור הקרבות עולה השאלה מדוע להשמיד את יושבי העיר האזרחים והלוחמים כאחד. נראה כי הסיבה לכך נובעת ממחסור במשאבים, שכן, שבויים דורשים מקום, אחזקה ושמירה. נראה כי יהושע נמנע מלהפנות משאבים לאפיקים שלא משרתים באופן ישיר את מטרת הכיבושים.[45] סיבה נוספת היא שיהושע
רצה ליצור דינאמיקה של נקמת דם כדי להבטיח את המתח של בני ישראל ואת מחויבותם להלחם עד להשמדתם המוחלטת של הכנענים.
בכיבוש הראשון של העי האשים ה' את העם בהתנהגות פסולה ביריחו. "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם" (יהושע ז' יא'). יהושע הוקיע את ההתנהגות המוסרית הפושעת של העם בעקבות הוראת ה'. העם שרף את כל השלל ונקה את המחנה.[46]
יהושע לא הסתפק בזה והוציא להורג את עכן, שלא מוכן היה להחזיר את כל הרכוש והממון מיריחו. יהושע באמצעים ומוטיבים אלוהיים הקנה לעונש צידוק אלוהי והוציא את עכן להורג. בזה יהושע קבע מעמד מוסרי להתנהגות העם. עקרון לקיחת השלל לא היה מקובל על כולם ולכן הצורך להציג את העיקרון המוסרי כצו אלוהי שהפרתו מסכנת את סיכויי כיבוש הארץ.
חייהם של האויבים וכבוד האדם בתקופות אלה שונה מההתייחסות היום. האויב נתפס כאויב מוחלט ולכן אין מקום לשמירה על חיו מתוך רחמים. השיקולים הם תועלתניים לחלוטין על פי קוד ההתנהגות באותה תקופה.
כל אלה מביאים את יהושע להשמיד את הערים ולהרוס את המקומות אותם כבש. נראה כי כיבושי יהושע משמשים גם כדי למצוא נחלה ולבנות בה את הארץ וגם כדי לקבוע קודים ערכיים ומוסריים שיעצבו את אופייה של ההתיישבות העתידית.
13.יצירת מוטיבציה
אופי החברה כחברה שבטית מהווה אתגר מנהיגותי משמעותי למנהיג שנאלץ להובילם לקרב. יהושע נקט במספר אמצעים על מנת לגשר על הפילוג בין השבטים וליצור אחדות. הדרך העיקרית הייתה באמצעות יצירת המוטיבציה בקרב הוא הרגשת השייכות והאחדות. לצורך כך דרוש גרעין בעל יחוד משלו שאין עליו עוררין. הדת היא המרכיב העיקרי של הגרעין המאוחד של עם ישראל.[47]
הגורמים המחזקים מוטבציה מתחלקים לארבע: אידיאולוגיה, הכרח, נקמה ולכידות.[48] מבחינה אידיאולוגית, ברור היה לעם ישראל כי עליו להתיישב בארץ ישראל כאידיאולוגיה אלוהית. עם ישראל ראה הכרח להתיישב בנחלה אחרי שנים רבות של עבדות ונדודים . הכרח זה הוביל את העם לצאת לקרבות הכיבושים.
בקרב העי יצר יהושע מוטיב של נקמה על הלוחמים שנהרגו בקרב הראשון. הניסיון החוזר של יהושע לכבוש את העי מציג לעם נחישות ודבקות בביצוע. מלבד זאת ניתן להעריך כי ישנו פה אפקט של נקמה ויצירת דה לגיטימציה לצד השני שפגע בלוחמי ההתקפה הראשונה.
הלכידות הייתה המרכיב הבולט ביותר עליו הקפיד יהושע. כבר בשליחת המרגלים הוציא יהושע שני מרגלים שמייצגים את העם כולו ולא שנים-עשר שמייצגים כל שבט בנפרד.[49] הלכידות מתבטאת גם במניעת ההתיישבות וההתפזרות של השבטים באזורים שנכבשו. המחנה בגלגל שירת מטרה זו, בהשאירו את העם מקובץ באזור שאינו נוח להתיישבות.
הלכידות פועלת גם בתוך העם עצמו וגם בין העם להנהגה. יהושע הקפיד לשמור על הלכידות בעם כאשר עכן הפר את המוסכמות החברתיות ועשה מעשה אינדיוידואלי לצרכים פרטיים, תוך שימוש בלחימה של כל העם. הגניבה לביתו בקרב, שנלחם עליו כל העם, מהווה סטייה שיכולה לפגום בלכידות.
בין העם להנהגה הדגיש יהושע את ההזדהות המוחלטת בינו לבין אלוהים. הזדהות זו מתבטאת בשתי דרכים: ייצוגו של אלוהים בפני העם ועבודת האלוהים, המשמשת לחיזוק דמותו של יהושע כנציגו הבלעדי. ביטוי לכך, נמצא גם בהגדרת מקור סמכותו של יהושע "כי עמך ה' אלוהיך בכל אשר תלך" (יהושע א' ט'). ישנו כוח עליון, שמלבד הבחירה במנהיג, הוא מוצג כתומך ומגן על יהושע: "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" (יהושע א' יח'). ביטוי נוסף נאמר בכניסת בני ישראל לארץ. יהושע מעודד את העם: "התקדשו כי מחר יעשה בכם אלוהים נפלאות" (יהושע ג' ה'). יהושע רוכש את האמון של העם בהנהגה בדרך של הבטחת פיתויים. האמונה בעזרה האלוהית תיצור ביטחון במעבר הירדן וביציאה לקרבות.
דרך נוספת ליצירת מוטיבציה עולה בסיום כל קרב, כאשר הניצחון או הכישלון מיוחס לרצון האלוהי. שתי דוגמאות בולטות לכך מהטקסט, מתוארות בכיבוש מלכי הצפון ובכיבוש העי. לאחר כשלון כיבוש העי מציג יהושע את ההפסד כתלוי בכוח האלוהי "ויקרע יהושע את שמלותיו ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'" (יהושע פרק ז' ו'). אולם לאחר הניצחון בקרב השני בעי, מחזק יהושע את האמונה של העם ובונה מזבח לה' כדי לחזק את האמונה. בכיבוש מלכי הצפון יהושע חושש מהקרב וה' מחזק את ידו ותומך בו ביציאה לקרב, ובכך יוצר אצל העם את האמונה בהצלחה.
האמצעים הרוחניים משרתים את יהושע. השימוש בדמות האלוהים ובכוח עליון נותנים ליהושע את מעמד המנהיג ואת הלגיטימציה להוביל את העם. ההזדהות עם אלוהים יוצרת גם היא, נושא אשר העם מאוחד ומלוכד סביבו.
סיכום
בעבודה זו ניתחתי את קרבות יהושע בן נון הדגש על ההיבטים הצבאיים והקרביים. העובדות והנתונים לגבי האירועים ההיסטוריים אינם מהווים ניסיון לתיאור היסטורי כולל ומדעי אלא מטרתם לתאר רצף של קרבות באמצעות הטקסט המקראי ודרכו להמחיש את עקרונות המלחמה.
בעבודה בדקתי את עקרונות המלחמה ותורת הקרב של צה"ל היום ובאיזה מידה הם תואמים את התנהגותו של יהושע בן נון הן בנוהל הקרב והן בניהול הקרב. הצגתי מספר נקודות בדרך המנהיגות של יהושע. אולם בתיאורי הקרבות חסרים ביקורת וממצאים על הכשלים של יהושע. תוקדידס אמר ב-400 לפניה"ס "בשדה הקרב כולם שוגים, מנצח מי ששגה פחות". בקרבות יהושע מלבד הכשלון של קרב העי קשה למצוא כישלונות וביקורת על ניהול הקרבות. סביר שהיו כשלים במלחמה אולם החוסר בתיאור שלהם כחלק מהסיפור התנכי נובע מתוך ניסיון לשמר את המיתוס.
מלחמות יהושע בן נון מדגישות את הניצחון מתוך אמונה ואת ההצלחה בזכות ה'. טענה זו מקשה על הבנת הסיבות או המהלכים שהובילו את יהושע לקבלת ההחלטות בקרב ולגיבוש המהלכים הטקטיים.
האמונה בה' מהווה מכפיל כוח ברוח הלחימה ונעשה בה שימוש רב לאורך הקרבות. כיבוש הארץ מושתת על האמונה של בני ישראל ביעודם.
קרבות יהושע בן נון מהווים צידוק מוסרי והיסטורי לישיבתו של העם היהודי בארץ ישראל. מעניין לבחון את ההיבט הדתי בכיבוש הארץ בתור שליחות אלוהית של היהודים. המוסלמים בארץ טוענים כי כיבוש הארץ על ידי אבו עמר לפני 1500 שנה נעשה גם הוא באמצעות האלוהים. כך נוצרת סימטריה בין המיתוסים כשהמאוחרת נועדה לבטל את המוקדמת.
עבודה זו מוכיחה כי עקרונות המלחמה אינם תקפים רק בעת החדשה, אלה היו רלוונטיים גם במלחמות הקדומות. ניתן להבחין בניתוח עקרונות המלחמה כי אלה עקרונות אוניברסאליים שאינם תלויים בזמן ומקום. מפקדים פועלים לאורם גם אם אינם יודעים להמשיג אותם למונחים מקצועיים או להסבירם.
הוכחה כזו יכולה להשליך שעקרונות אלו ישמשו את הקרבות גם בעתיד. הרלוונטיות של העקרונות אצל יהושע בולטת בעיקר בהיבט התחבולה ורוח הלחימה. שני אלה מהווים עקרונות בסיסיים בלחימה של יהושע.
עבודה זו מתייחסת גם למודיעין בתקופתו של משה ושל יהושע ומנתחת את ההצלחה של יהושע מול הכישלון של משה בשליחת המרגלים ובאיסוף המידע. לדעתי, ישנו קשר בין תפקידו של יהושע כמנהיג המרגלים בתקופת משה לבין תפקידו הפיקודי בכיבוש הארץ. בעת החדשה ישנם מקרים רבים בהם המפקדים על המודיעין הופכים בשלב מאוחר יותר למפקדים על הפעלת הכוח כולו בלחימה.
ישנה חשיבות גדולה לטעמי לנסות וללמוד את המקצוע הצבאי דרך המקורות היהודיים. העיסוק בתחום ארץ ישראל ובמקורות יהודיים ודרכם לימוד המקצוע הצבאי מהווים חיבור חשוב לקצין בצבא ההגנה לישראל.
מקורות
ספרים :
אהרוני, יוחנן, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים : כרטא, 1974
אהרוני, יוחנן, ארץ ישראל בתקופת המקרא, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1987
אליצור יהודה וקיל יהודה, אטלס דעת מקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק,
דורון, גליה, לטייל עם התנ"ך, כנרת, 2001
הרצוג חיים וגיחון מרדכי, מלחמות התנ"ך, ירושלים : הוצאת עידנים, 1981
ורנר, קלר , התנ"ך כהיסטוריה, דבר, 1958
ידין, יגאל , תורת המלחמה בארצות המקרא, ירושלים : האוניברסיטה העברית, 1963
ליוור,יעקוב ,היסטוריה צבאית של א"י בימי המקרא, משרד הבטחון, 1973
מזר, בנימין, ההסטוריה של עם ישראל : האבות והשופטים, תל אביב: מסדה, 1967
מלמט, אברהם , כיבוש הארץ בימי יהושע, ירושלים : עיונים, 1954
עיונים בספר יהושע – דיוני החוג למקרא בבית דויד בן גוריון, דין וחשבון מלא, קריית ספר, ירושלים, תש"ך, 1960.
קויפמן, יחזקאל, הסיפור המקראי על כיבוש הארץ , מוסד ביאליק, 1955
קיל, יהודה, ספר יהושע, ירושלים : מוסד הרב קוק, 1994
Abraham Malamat, Early Israelite warfare and the conquest of Canaan, Oxford Centere for Postgraduate Hebrew Studies, 1978.
מאמרים:
אלון, מנחם, הפטור מגיוס וסרבנות הגיוס, www.daat.ac.il/daat/history/maamarldv.htm, 13.1.2004
חוק חלוקת שלל במלחמה, דברי הימים, גליון מס' 12, www.daat.ac.il.mishpat-ivri/skirot/95-2.htm, 13.1.2004
ייבין שמואל, "גיאוגרפיה ואסטרטגיה בתולדות ארץ-ישראל", היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא , ערך יעקוב ליוור, הוצאת מערכות משהב"ט 1973.
כהנא, טוביה, ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתחלות, שלוחות, גליון נ"ט, תשי"ח – http://.daat.ac.il/daat/history/kahana3-2.htm
מייזלר ב' , כנען שלפני הכיבוש הישראלי, מערכות , עמ' 65-64.
מלכה שוורץ , מלחמות וכיבושי יהושוע בן נון, מחניים – צה"ל, גיליון סט (ללא תאריך) http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/shvartz3.htm
נאמן נדב, 'פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית', בתוך: מנוודות למלוכה, יד יצחק בן צבי, ירושלים 1990.
סטטמן, דניאל, מוסר צבא ומלחמה, אתיקה וצבא, מקחצ"ר, 1996
קידר,מרדכי, 'מרגלי משה לעומת מרגלי יהושוע', דף השבועי, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ח
[1] תורת הקרב, כרך א', המטה הכללי, 1963, עמ' 1
[2] טוביה, כהנא," ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתחלות", גליון נ"ט, שלוחות, תשי"ח
[3] ב.מייזלר , "כנען שלפני הכיבוש הישראלי", מערכות , גיליון כ'-כא' , עמ' 65-64.
[4] דרך זו מוזכרת במסעם של מלכי ארצות הפרת והחידקל אל דרום ים המלח (בראשית פרק יד')
[5] ש. ייבין, "גיאוגרפיה ואסטרטגיה בתולדות ארץ-ישראל", היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא , ערך יעקוב ליוור, הוצאת מערכות משהב"ט 1973. עמ' 11-3 .
[6] יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1987, 12-13.
[7] מלכה שוורץ , מלחמות וכיבושי יהושוע בן נון , מחניים – צה"ל, גליון ס"ט.
[8] על פי תעודות "מכתבי אל עמרנה" שנמצאו בארץ ומציגות את התקופה מנקודת המבט הכנענית.
[9] תורת הקרב, כרך א', המטה הכללי, 1963, עמ' 2
[10] יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, האונ' העיברית, ירושליים, 1963, עמ' 27-32 .
[11] יגאל ידין , תורת המלחמה בארצות המקרא, האונ' העברית, ירושלים, 1963, עמ' 135-150
[12] יגאל ידין ,דיני החוג למקרא בבית דוד בן גוריון, קית ספר, ירושלים, 1960, עמ' 71-73
[13] ורנר קלר , התנ"ך כהיסטוריה, מחברות לספרות, 1958, 141-147 .
[14] מרדכי קידר, מרגלי משה לעומת מרגלי יהושע, דף השבועי, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ח.
[15] ראה : רקע אסטרטגי.
[16] ורנר קלר , התנ"ך כהיסטוריה, מחברות לספרות - דבר, 1958, 147-134
[17] יחזקאל קויפמן, הסיפור המקראי על כיבוש הארץ , מסד ביאליק, 1955 , עמ' 100 -102
[18] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981 , 27-28 .
[19] במדבר י"ג ח'
[20] מרדכי קידר, מרגלי משה לעומת מרגלי יהושוע, אונ' בר אילן, תשנ"ח
[21] א' בן –יהודה , מלון הלשון העברית, יד, ירושלים 1951 , עמ' 6278-6284 .מתוך : מנשה הראל, הריגול והמודיעין במקרא, חקרי הארץ:עיונים בתולדות ארץ ישראל, הוצאת אונ' בר אילן,
[22]חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981, עמ' 28-29 .
[23] יהושע ד יט
[24] מלכה שוורץ, מלחמות וכיבושי יהושע בן נון, מחניים – צה"ל, גליון כט.
[25] מדריך ישראל, מדבר יהודה , עמ' 94-95
[26] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981 , 27-28
[27] הדרכה, בה"ד 1, עקרונות המלחמה.
[28] י.אליצור, עיונים בספר יהושע, החוג למקרא, עמ' 4-6
[29] תורת הקרב, כרך ב', עמ' 99 .
[30] תורת הקרב, כרך א', עמ' 32
[31] פירוש דעת מקרא , מוסד הרב קוק
[32] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1981 , 27-28
[33] פירוש דעת מקרא , מוסד הרב קוק
[34] דורון גליה, לטייל עם התנ"ך, כנרת , 2001 .
[35] י.אליצור, עיונים בספר יהושע, עמ' 6
[36] ברן א, אמנות המלחמה, תל אביב , מערכות , 1958, עמ' 31.
[37] תורת הקרב, כרך א', עמ' 32 .
[38] בתנ"ך מתוארת היוזמה כפקודה מאלוהים אולם אם כן ראוי לשבח את אלוהים על כך.
[39] ידין , דוד בן גוריון , עמ' 73.
[40] עקרונות המלחמה, אג"ם תוה"ד , 1996
[41] תורת הקרב, סעיף 18 ב', עמ' 39.
[42] מנחם אלון, הפטור מגיוס וסרבנות הגיוס, www.daat.ac.il/daat/history/maamarldv.htm, 13.1.2004
[43] חוק חלוקת שלל במלחמה, דברי הימים, גליון מס' 12, www.daat.ac.il.mishpat-ivri/skirot/95-2.htm, 13.1.2004
[44] דניאל סטטמן, מוסר, צבא ומלחמה, אתיקה וצבא, מקחצ"ר, 1996, עמ' 199-200
[45] דניאל סטטמן, מוסר, צבא ומלחמה, אתיקה וצבא, מקחצ"ר, 1996, עמ' 198
[46] שם, עמ' 199-200
[47] אסא כשר, רוח איש, עם עובד, תל אביב, 2001, עמ' 35
[48] סיכומי הקורס : פסיכולוגיה צבאית, ד"ר עוזי בן שלום, 30.12.2003
[49] בשונה מהשיטה בה נהג משה
